פעם ישבתי עם חזי, חבר שלי. סתם דיברנו ושמענו מוזיקה ופנטזנו
על בחורות. הוא אמר לי שאם הוא רק היה רוצה, הוא לא היה חייב
לעבוד בכלל, כי לחברה שלו יש מלא כסף בירושה מסבא שלה. הפנטזיה
שלו, הוא אמר, זה שכל היום הוא רק ישחק שש-בש, ישתה קולה ופעם
בכמה שעות, כשיימאס לו, אז החברה הכוסית שלו תמצוץ לו ולפעמים
הם גם יזדיינו על הספה עם חלון פתוח כדי שהבחורה הפסיכית שגרה
בדירה ממול תקנא.

"אתה לא מאמין", אמרתי, "גם לי הייתה פעם שכנה מול החלון שלי
שבקיץ הייתה מזדיינת עם חלון פתוח. הייתה מזדיינת אולי שעתיים
ברצף, וחייבת רוק כבד ברקע, בשביל הקטע." הייתי חייב להדליק
איזה סיגריה כי הזיכרון הזה היכה אותי פתאום בגעגועים לדירה
בג'ורג' אליוט. "וואי, לא יכולתי לישון בגללה... היה לה טקס
כזה, בכל יום שישי בערך בשתיים בלילה הייתה מדליקה אור אדום
בחדר, שמה מוזיקה וסוגרת רק את הווילון - שיהיה אוויר ושכולם
ישמעו ויקנאו - אבל שיישאר גם משהו לדמיון... אחרי זה היית
רואה רק את הצלליות, שלה ושל הזיון התורן שלה. מדהים היה הקצב
שלהם שהשתלב בבאסים ובתופים."
"יפה?" חזי שאל.
"ככה... ג'ינג'ית כזאת, חמודה. הייתי לפעמים רואה אותה במכולת
של חיים למטה בבוקר והיא לא נראתה כל כך מדהים בבוקר, עייפה
כזאת. אתה יודע..."
נזכרתי איך במכולת לא יכולתי להסתיר את החיוך אחרי לילה ארוך
במיוחד. אני חושב שהיא קלטה שקלטתי אותה כי היא חייכה חזרה,
אבל לא היה לה ממש אכפת.

הייתה אז מין אווירה של חמולה גדולה, שכולם מכירים את כולם.
מסתכלים אחד לחיים של השני בלי להציץ, בלי בושה. משה היה הגדול
מכולם. היה עומד במרפסת, מעשן סיגריות ופשוט מסתכל לך לתוך
הבית לראות מה קורה. כאילו שאתה ההצגה, השחקן הראשי, והוא יושב
בסתלבט בקהל. לפעמים היה אפילו מעיר הערות, אבל בחיוך, לא
בביקורת. "הלו", הוא שאל אותי פעם אחת, "נפלה לכם חולצה מהחבל
אתמול?" "יכול להיות, למה?" "תבוא, היא אצלי, שלא יגנבו... אתה
יודע, צריך לשים עוד אטבים בבריזה כזאת." הסתבר שהוא הלך למטה
וראה את החולצה של החברה שלי זרוקה בגינה מתחת למרפסת שלנו
והחליט שהוא תופס אחריות ומחנך אותנו. אני מה זה מקווה שהוא לא
סוטה או משהו עם פטיש לבגדים...

פתאום חזי אומר לי שהוא בעצם מפורסם. "מכיר אחד - אתגר קרת,
סופר?" לא ממש הכרתי את השם... "חבר שלי, אחלה סופר! אז יש לו
טור בעיתון ואני דמות ספרותית שלו... בכל פעם שאתה קורא על
חזי, החבר של אתגר, בעיתון, תדע שזה אני ושתמיד יש משהו אמיתי
בסיפור. ככה זה. סופרים גדולים תמיד לוקחים משהו מהחיים שלהם
ומפתחים אותו. אה, חוץ מזה שהוא כותב שהוא תמיד מנצח אותי
בשש-בש... זה סתם, טיזר כזה, לעצבן אותי, אולי ניצח אותי איזה
פעם כשהייתי מסטול מבירות."

בחיים לא הכרתי עוד אף חבר של אתגר קרת, הסופר. וגם לא של אף
סופר אחר בעצם. נורא רציתי גם להיות דמות ספרותית של מישהו אבל
צריך קשרים בשביל זה.