הוא הולך בשקט ובקור רוח מדהים.
הוא לא שחצן או שאנן, הוא פשוט בוטח בעצמו, כמו כולם, אחרת במי
עוד לבטוח?!
סנטר מורם ועיניים ממוקדות, למרות שהמצב בו הוא נמצא הוא לא
אידיאלי.

הוא עולה לדוכן העדים ומתיישב, ואז כל השאר יושבים.
"האם אתה נשבע לומר את האמת, את כל האמת ושום דבר אחר מלבד
האמת, בעצמך?"
"כן! אני נשבע", אמר בחצי חיוך וגבה מורמת.
"מה בדיוק היה שם? ספר לכל הנוכחים ולחבר המושבעים מה קרה",
ביקש הסניגור בנימוס יתר.
חבר המושבעים הקשיב בריכוז עצום.
מבטיו החטופים של השופט בו העידו על הערצתו וגם על אכזבתו ממנו
כסמל למשמעות חייו.
המשפחה, הנוכחים, ואף הנאשם הביטו בו בתור אשם, אשם לא פורמלי,
אבל הוא היה בסך הכל עד, עד למה שקרה.

בזמן הזה שמעתי לחשושים של אחד הנוכחים בהם אמר שיותר אינו
מתכוון לדבר איתו יותר, או לבקר אותו. אני יודע שהוא היה שם
ורק הסתכל, הוא יכל למנוע הכל, רק אם רצה.
"האם יכולת לעשות משהו? משהו שיימנע..." שאל הסניגור בפרצוף
עצוב ומיואש.
פרצופו של השופט הלבין, ראשו קפץ ממשענת ידו, עיניו נפקחו
לרווחה והופנו באיטיות זהירה אל העד.
"אתעלם משאלה זו!" הוא קטע בלי להניד עפעף, קם וירד מהדוכן
והחל צועד לעבר הדלת.
בעוברו ראשים הורכנו ביראת כבוד.

שקט שרר בבית המשפט.

הסניגור נותר עומד במקומו, בוהה בכסא הריק בבושה ובעצב.
חבר המושבעים רושם את דבריו האחרונים ואנשי ההגנה חוברים יחד
ומזילים דמעות.
הנאשם מניד ראשו בפרצוף כועס ומאוכזב והשופט ההמום דופק פעמיים
בחולשה רבה עם הפטיש, אומר בקול חלש וצרוד: "תם הדיון, התיק...
סגור!" וממהר לצאת מאחור.
אנשים קמים ויוצאים ועדיין שקט. שקט.

ואז שאלתי את היושב לצידי :"למה הוא יצא ככה לפני הסוף?"
אז הוא השיב לי:" ככה אלהים, הוא שונא שמאשימים אותו..."