כשאני אבקש, אני רוצה שתגידי לי כן.

אני רוצה לשבת מולך, כשאת בפוזה הקבועה שלך, עם סיגריה ביד,
כמובן, ושנסתכל אחת לשניה בעיניים.
את תסתכלי עלי במבט שלך. כמו שרק את יודעת להתסכל עלי.
אני אחייך נבוכה וארכין את ראשי, כדי שלא תוכלי לראות שאני
מחייכת.
את תרימי את ראשי ותחדרי אלי בעינייך. (אולי בסוף גם תנגני
לי).

אני אחזיק לך היד, ואגיד לך.
הכל.

את השמש. והירח. החורף, הסתיו, האביב, והקיץ. תמיד היית קיץ.
את מסמלת בעיניי את כל מה שפשוט, ושקט ויפה. וגם את כל מה
שמסובך, ורועש.
שינית אותי. גרמת לי להרגיש כמו שאף פעם לא הרגשתי, למרות
שבהתחלה שלנו לא יכלת לעוף.
אני יודעת, כשהיית לידי הרגשת אחרת. גם אני הרגשתי.
כשהיינו ביחד, לא היה שום דבר חוץ ממך. התמכרתי אלייך. לדרך
שבה היית מחבקת. מלטפת. מנשקת. מפזרת לי את השיער בלי שאשים
לב.

גרמת לי לרעוד.

בכיתי לידך. בגללך. עלייך. הדמעות שלי הרטיבו את שתינו. את לא
בכית.
תמיד היית החזקה מבין שתינו. את עדיין.

אני אוהבת אותך.
את הכי יפה בעולם.
את הכי יפה לי בעולם.

אני רוצה לשכב איתך. להיות איתך במיטה אחת כששתינו בלי בגדים
ולהסתכל עלייך. אני רוצה ללחוש לך מילות אהבה כל הלילה באוזן,
ולהתרכבל איתך מתחת לשמיכה עד שנהיה חייבות לקום. אפילו רק פעם
אחת.

ובינתיים...
בינתיים אני נושמת אותך. מייחלת לכל פגישה איתך.
למבטים שלך. למילים שלך. לריח שלך. לטעם שלך. למגע שלך.
אלייך.

אמרת לי שאני האהבה הכי גדולה שלך.
האהבה הכי גדולה הלא ממומשת שלך.
את בטח חושבת שאני אשכח, שזה יעבור לי.
שאת תעברי לי.

את תמיד תישארי.