בבקשה לא להזדעזע מהרעיונות, רק להגיב.

אם לא הייתי נולד
האם העולם היה שונה במשהו?
האם מישהו אחר היה במקומי?
האם מישהו אחר לא היה נהרג?

מחשבות טיפשיות
כתבתי פעם קטע יפה על מוסיקה, על איך שהיא מרימה אותנו באוויר
אבל מוסיקה יכולה גם להשכיב אותנו ארצה, לאדמה
מוזר איך שדברים טובים ורעים קורים בקבוצות
מוזר כמה שטויות אני יכול לרשום כשאין לי יכולת לרשום משהו
יפה
סתם זיוני שכל

מעניין כמה אנשים כמוני שרבטו קטע זהה לזה שאני כתבתי
מעניין כמה אנשים מחקו את הקטע הזה כי הם חשבו שהוא מכיל המון
שטויות לא מעניינות
והאם אני צריך גם למחוק את הקטע
ואז הוא יהא כלא היה כי בעוד כמה שנים אני לעולם לא אזכור
שכתבתי את כל זה
אז אני עכשיו יכול להציל או להרוג את הקטע במו ידיי
ואם אבחר להרגו איש גם לא ידע
ואפילו אני לא אדע כי לא אזכור זאת
האם משהו שאיש אינו זוכר לא קיים? האם הוא בכלל היה קיים? האם
משהו בכלל קיים?
אם אני אמות ואיש לא יזכור אותי, האם באמת חייתי? תחשבו כמה
אנשים חיו בהיסטוריה ואיש לעולם אינו חושב עליהם עוד.
ניקח איזה חייל רומאי שמת בקרב לפני 2000 שנה. בהתחלה אשתו
וילדיו זכרו אותו, אולי גם כמה דורות אחר כך אבל היום איש אינו
יודע עליו. איש אינו יודע את כל מה שעבר עליו את כל מחשבותיו,
את כל הדברים שהוא כתב בדיוק כמוני ואז חשב שהם שטויות ומחק
אותם.
כמה שטותיים וקטנים אנחנו. מה שלא נבחר לשמר לעולם יישכח,
בדיוק כמונו.

הייתי במסיבה לפני מעט שנים במועדון שנקרא TLV. לפני המסיבה
שתיתי המון והדבר האחרון שאני זוכר היה ששמתי את הג'קט שלי
באוטו בדרך להיכנס למסיבה.
הזיכרון הבא שלי היה שהתעוררתי בבית, במיטה שלי, ביום לאחר
מכן.
כשקמתי לא ידעתי אפילו אם בסוף נכנסתי למועדון או לא...
התקשרתי לחברים שהיו איתי והם אמרו לי שממש נהניתי במועדון
ושחגגתי כל הלילה.
עכשיו אני שואל אתכם... אם החברים שלי היו אומרים לי שבסוף
בחרתי לא להיכנס למועדון והלכתי לישון ברכב, האם זה היה משנה
לי משהו?
אתם מבינים? אם אני לא זוכר שנהניתי האם זה נחשב להנאה?
האם אפשר להיות מאושרים או שמחים בהווה, אם אין זיכרון שיגבה
זאת לאחר מכן?
מבחינתי המסיבה הייתה בזבוז כסף כעת כי אין לי כמעט שום זיכרון
ממנה ולכן הייתי מעדיף אילו למשל הייתי מוציא את הכסף על משהו
אחר. אפילו שנהניתי מאוד. אני לא יכול להבין זאת כי אם נהניתי
אני אמור לדעת זאת. לא תיתכן שמחה או אושר אם אין לו זיכרון.

ראיתי תוכנית טלוויזיה פעם על מישהו שנפגע בתאונת דרכים ואיבד
את הזכרון לטווח קצר ובינוני.
מה שזה אומר בקיצור זה שאותו אדם יודע לדבר ויודע לעשות כל מה
שלמד עד התאונה. יש לו גם זיכרונות מהתקופה שלפני התאונה.
אבל מאז הוא לא מסוגל לאגור זיכרונות חדשים ובכל חצי דקה הוא
כאילו מתעורר מחדש (בערך כמו בסרט ממנטו) ואתם יודעים מה האדם
הזה אמר?
הוא אמר שהוא לא מסוגל יותר להיות מאושר. הוא לא מסוגל להיות
מאושר כי הוא כל הזמן לא מבין שהוא הרגע מאושר, הוא כאילו
מתעורר לתוך אושר בלי זיכרון לאושר הזה.
לקח לי קצת זמן להבין את זה והמסקנה הכי טובה שמצאתי היא שאין
דבר כזה אושר בהווה.
אושר יכול להיות רק בעתיד או בעבר.

אדם יכול להיות מאוד מאושר כשהוא נזכר ברגע מאושר שהיה לו
(למרות שבאותו קטע כאמור הוא לא היה מאושר) או שהוא מצפה לרגע
מאושר שיהיה לו. אדם יכול להיות שמח או מאושר ברגע מסוים אך רק
אם יש לו זיכרון שמקשר אותו לרגע זה ומזכיר לו מדוע הוא
מאושר.
קרה לי למשל שצפיתי בסרט מעולה בקולנוע וממש נהניתי אבל שוב,
זוהי הנאה של עבר ועתיד כי אילו פתאום היה נמחק לי כל הזיכרון
והייתי כביכול מתעורר בלי לדעת שאני צופה בסרט טוב לא הייתי
מסוגל לדעת שהיה לי ממש כיף עד עכשיו מאותו סרט ולכן לא הייתי
מאושר או שמח.
זה ממש מוזר.
ואז חבר שלי אמר לי משהו חכם.
שאין בכלל דבר כזה הווה.
מה זה הווה? עכשיו? הדקה הזאת? השנייה הזאת? אלפית השנייה
הזאת? אין בעצם הווה כי תמיד יש יחידה קטנה יותר של זמן שכבר
עברה עד שהספקת להבין שאתה בהווה.
יש רק עתיד שהופך לעבר.
ולכן זה לא מפליא שאין אושר בהווה. יש רק עתיד ועבר.
ולכן מסקנתי היא כזאת:

עלינו ליצור לעצמנו כמה שיותר זיכרונות להיות מאושרים כשניזכר
בהם, ועלינו להציב לעצמנו חלומות ושאיפות שלדעתנו יעשו אותנו
מאושרים בהמשך, כך שתמיד תהיה לנו תקווה וציפייה לבאות
זוהי הדרך להיות מאושרים ב"הווה"


משפטים חשובים לא צריכים נקודות בסופן כי הם לא נגמרים, הם
פשוט ממשיכים במחשבותינו ולא על הנייר.

אז מה עכשיו... למחוק את הכול ושאיש לא יידע זאת לעולם? כולל
אני...
לא, לא נראה לי.
:-)



754 מילים כתבתי עד עכשיו ועכשיו אפילו כבר יותר (מצחיק כי אי
אפשר לספור מילים בזמן שממשיכים לכתוב... בכל אופן,) - 754
מילים שגרמו לי להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי,
754 מילים שאולי מישהו יקרא אותם ויזכור אותם לעד, 754 מילים
שתיאורטית אם מישהו היה עושה הגרלה בין כל המילים שיש בשפה
העברית היו יכולות לצאת אחת אחרי השנייה ולהרכיב את אותו קטע
בדיוק.
תחשבו כמה צירופי מילים ישנם בוודאי שאיש עוד לא כתב, כמה
יצירות וחוכמות שאיש עוד לא גילה כי לא צירף מילה למילה, כי
עוד לא ניסינו את כל הקומבינציות... זה ממש מוזר

יצא לי לכתוב 50 מילים שגרמו למישהי לבכות ויצא לי לכתוב 2000
מילים ששינו לאנשים את החיים.
זה פשוט מדהים!
אפשר לעשות מישהו שמח ולעודד אדם חולה בשלוש מילים, אפשר לאכזב
אדם ולגרום לו להתאבד עם מילה אחת, אפשר עם מספר לעשות אדם
עשיר ואפשר לצוות על מותו.
במילה אחת אנשים מתחתנים ובמילה אחת נפרדים מהחיים, זה הכול
סתם מילים, סתם רצף של אותיות שבחרו להסתדר ע"י מחשבות, זרמים
חשמליים בעוצמות שונות שיצר המוח שלנו.
אהבה זה כימיקלים במוח, שמחה זה הורמונים, הכל זה כל כך סתם.
זה מדהים עם כמה סתם אנו מתמודדים בחיים האלה שלנו והרי החיים
עצמם גם הם פעולות כימיות וחשמליות מסובכות יותר.
עכשיו אני מבין מדוע האמונה קיימת, מדוע אנשים בוחרים לא
להאמין בסתם הזה... זה ממש קשה.
כי ככל שהולכים יותר ויותר אחורה רואים כמה כל דבר שחשוב לנו
לא קיים באמת... זה קשה להבנה, זה מגעיל...
ואני, אני יושב מול מחשב שעובד בעזרת חשמל וממחיש בעזרת תוכנה
שפועלת על מספרים של 0 ו-1 את כל המחשבות שנוצרות לי כדי
שאחרים יוכלו לקרוא אותם.
והפסקת חשמל אחת יכולה לקטוע גם את זה...
עולם מצחיק.

לא ככה?





חשבתם פעם על כל הדברים שעוד לא גילינו או המצאנו?
האם הם בכלל קיימים היום?
הרי החשמל היה קיים תמיד אבל עד שלא גילינו זאת או השתמשנו בו,
מבחינתנו הוא לא היה קיים...
האם אדם שלא נפגשתי עימו מעולם, איזה חקלאי סיני למשל, באמת
קיים עכשיו, יושב עם משפחתו ואוכל, או צוחק או מבלה במועדון
ברגע זה?
האם שיר שעוד לא נכתב קיים כבר היום רק שאף אחד עוד לא הלחין
אותו, כי הרצף המסוים של התווים כבר קיים.
מעניין האם מתישהו ייגמרו כל השירים כי ננסה את כל התווים
שאפשר.
השאלות האלו יכולות לא להיגמר לעולם ואפשר לדבר עליהן שעות...

מעניין אם הייתה לי אי פעם מחשבה שאף אחד אף פעם עוד לא חשב
עליה, האם אפשר לחשוב מחשבה שפשוט לאף אחד עוד לא יצא להרהר בה
ואני אהיה הראשון?
הרי לכל מחשבה חייב להיות האדם הראשון שהגה אותה. כמו פטנט על
מחשבה...
צריך להקים משרד לפטנטים של מחשבות. יום אחד בטח יבוא אליי
מישהו, יקרא את מה שכתבתי ויגיד לי שאסור לי לחשוב על זה
ויעצור אותי.
אבל מה פייר בזה שמישהו גילה משהו קודם... אולי אם הייתי חי
לפני 5000 שנה הייתי מגלה את הגלגל ורק בגלל שנולדתי אחרי
שהגלגל כבר הומצא אין לי הזדמנות להוכיח את זה... מעניין אם
הייתי נולד וחי באי בודד אילו דברים הייתי ממציא. בטח הייתי כל
כך גאה בעצמי על זה שבניתי רפסודה ואז יום אחד הייתי רואה מטוס
ומתאבד...
כל המחשבות האלו באמת לא ייגמרו לעולם...
תחשבו למשל מה זה הרעיון של זכויות יוצרים... אם אני מצייר
ציור מדהים שחשבתי עליו לבד ואז אני מגלה שהוא בדיוק כמו ציור
החמניות של ואן-גוך... אסור יהיה לי להגיד שהוא שלי, אפילו אם
באמת לא העתקתי אותו... זה כל כך דבילי
ואם מישהו יכתוב סיפור זהה לשלי בעוד 100 שנה אז מה... למה זה
לא ייתכן...?

תגידו... למה מותר להרדים כלב בלי לדעת האם זה באמת מה שהוא
רוצה ואילו אדם שמודע לעצמו ואומר שהוא מוכן למות, אסור להרגו?
איפה ההיגיון שבזה.
רוצים לשמוע משהו ממש שוביניסטי??? אני לא מבין איך בנות
תורמות לאיכות הגנים של העולם, ולא רק של המין האנושי אלא גם
של החיות... רגע, רגע לא לקפוץ בנות, קודם להקשיב -
כמעט בכל מין בטבע הבנים הם אלו שנלחמים להעביר את הגנים שלהם
לדור הבא והזכר החזק והמשובח ביותר אכן מעביר את הגנים שלו אבל
הנקבות תמיד יזדווגו, תמיד ימשיכו את הגנים שלהן הלאה אז מכאן
נובע שרק הזכרים משבחים את הגנים של הדור הבא כי רק המובחרים
שבזכרים מעבירים את הגנים שלהם... אז הבנות בעצם לא תורמות
כלום לאבולוציה.
האבולוציה היא של הזכרים בלבד... מגניב, הא? זה ממש turn on
לבנות הדיבורים הללו...
אני חושב שאצלנו בני האדם ישנה אבולוציה הפוכה היום בעולם, כי
האנשים המפותחים יותר מביאים פחות ילדים ואילו הפרימיטיבים
ובעלי ההשכלה הנמוכה מביאים יותר ומה שקורה זו בעצם התדרדרות
של המין... אנחנו מין דפוק... אין בזה בכלל ספק - אין לנו אויב
טבעי אז אנחנו הורגים את עצמנו בהמונים ואחרי זה עוד מנסים
למצוא פתרון למחלות.
אתם מבינים את האבסורד - אדם יכול לחלות בסרטן, ואז המין
האנושי הנפלא שלנו יעשה הכול להצילו ויצליח! ואז הוא ילך
למלחמה וימות בידי בן אדם אחר שבכלל לא מכיר אותו ואין לו שום
דבר אישי נגדו. מלחמות הן דבר כל כך טיפשי ועדיין הן תמיד
קיימות.
נראה לי הרבה יותר הגיוני לרצוח מישהו על זה שהוא הכאיב לך או
פגע בך או התמודד מולך על משרה או בת זוג אבל אם אתה הולך לצבא
והורג 10 אנשים שיכול להיות שבעתיד היו מגלים את התרופה
לאיידס, או שהיו מצילים תינוק משריפה אז זה בסדר ואתה מקבל
צל"ש.
ומה שהכי מצחיק זה שבכל פעם האויב הוא אחר - אם אתה אוהד מכבי
אז הפועל הם האויב ואם אתה יהודי אז המוסלמי הוא האויב, ואם
אתה רוסי אז פעם ארה"ב היו האויב והיום זה הצ'צנים... הרי זה
אותם אנשים, כולם בני אדם - אם היו שמים אותי עם מוסלמי באי
בודד לחיות ביחד ולא היו מספרים לנו שום דבר על דת או גזע אז
היינו החברים הכי טובים...
פעם ישראלים הרגו בריטים והיום בריטניה עוזרת לנו... אז למה
פעם הם היו האויב והיום לא?
אני פשוט לא מבין את זה.
והרי ברור לכולם שאם פתאום חייזרים היו מתקיפים את כדור הארץ
אז פתאום כל בני האדם היו ביחד כנגדם ואז ברגע שהייתה מסתיימת
המלחמה פתאום שוב היינו נזכרים שאין לנו עם מי להילחם והיינו
הורגים אחד את השני בגלל ספר שנכתב לפני 2000 שנה.
אתם לא חייבים להסכים איתי אבל תודו שאילו כל מה שאני רושם היה
נכון אז באמת היה לנו עולם מטומטם... ועכשיו תחזרו לחייכם
הנאורים שבהם אדם ששוכב עם אדם אחר דינו מוות ומי שמדליק אור
בשבת עובר על חוקי התנ"ך... אבל לרמות את אלוהים מותר, נכון?
אם אני קונה מכשיר שנדלק לבד אז אלוהים לא יכעס כי הוא לא יבין
שרימיתי אותו. זה ממש חכם.
לאכול חיה אחת מותר אבל חיה אחרת לא ואנשים מתו בשביל זה...
אתם מבינים? אנשים שיכלו לחיות חיים שלמים מאושרים מתו כי הם
לא הסכימו לאכול חיה מסוימת אבל לאכול חיה אחרת ואפילו גדולה
יותר ונבונה יותר אין להם בעיה...
אה... כן, שכחתי - מי שיש לו צבע עור שונה הוא נחות אבל מי
שחסרה לו עין והוא לבן הוא בדיוק כמונו... ומי שיש לו
אינטליגנציה מתחת לממוצע הוא יותר נורמלי ומגיעות לו יותר
זכויות מאישה ממוצעת... יש בזה הרבה היגיון...
אבל לזה אני לא נכנס בכלל, פשוט אין לי כוח.

פעם תהיתי האם יש חידה או משהו שבני האדם פשוט לא מספיק
אינטליגנטיים בשבילו... למשל אם אני לוקח כלב ומנסה ללמד אותו
חשבון הוא לעולם לא יצליח, אין לו מספיק אינטליגנציה... וגם
בעוד 1000 שנים כלבים לא יפתרו משוואות של קוסינוסים (והאמת?
אני הייתי בכיף מתחלף איתם בקטע הזה). אז מעניין אם ישנה חידה
או עניין שגם אם אני אקדיש לו את כל חיי אני לעולם לא אצליח
להבינו ולא משנה כמה אנסה... האם מישהו שלא מבין במתמטיקה יכול
תיאורטית, אם יקדיש לכך את כל חייו, להגיע לרמה הגבוהה ביותר
שקיימת במדע כיום?

טוב, נמאס לי לחשוב, זה לא נגמר אף פעם...
שמתם לב שהמוח מדבר על עצמו בגוף שלישי... הרי אני זה המוח שלי
ומה שאני כותב עכשיו זה מה שהמוח אומר לידיים לכתוב אבל עדיין
המוח שלי מתייחס לעצמו כאילו הוא מבחוץ, כאילו אני זה לא המוח
שלי אלא משהו אחר, הרי שום חלק בי הוא לא אני - אם כואבת לי
היד אני לא אגיד אני כואב ואבין שזאת היד שלי... אין לי חלק
בגוף שהוא אני - הכל שלי אבל לא אני. אז מעניין איפה האני הזה
נמצא. האם יש נקודה במוח שבה האני נמצא? האישיות שלי, שאם יגרד
לי בה אז אני אגיד שאני מגרד לי...

ועכשיו לקטע הסיום... האנוכיות שלי.
אומרים שצרת רבים היא חצי נחמה ולדעתי היא הרבה מעבר לזה...
אם מחר היו מודיעים שכל המין האנושי הולך להיכחד אני לא חושב
שהייתי ממש מבואס מזה. לעומת זאת אם היו אומרים לי שאני אמות
מחר בעוד כולם ימשיכו לחיות את חייהם הייתי ממש מתבאס כי הם
יחוו דברים שאני כבר לא...
בביה"ס אם הייתי נכשל במבחן וכל חבריי גם היו נכשלים זה לא היה
אכפת לי אבל כשאני נכשלתי לבד זה ממש היה קשה.
ועכשיו כשאין לי חברה פתאום אני ממש מקווה ולא רוצה שאחרים
(החברים שלי) כן יצליחו בקטע הזה עד שלי תהיה מישהי. זה ממש
מגעיל, נכון? אבל לדעתי זו תחושה טבעית. כמעט כל מי שאני מכיר
חווה אותה.
קנאה, רק שתדעו, היא הרגש שהכי קשה להתוודות עליו. יש בזה מעין
עמדת נחיתות כלפי מושא הקנאה שלך ואף אדם לא אוהב להרגיש או
להראות לאחר שהוא נחות ממנו במשהו.
ועדיין קנאה היא אחד מהרגשות הכי בסיסיים וקשים שלנו.

אתם מכירים את ההרגשה הזאת שאתם לא מספיקים כלום? שאם אתם
הולכים לסרט, בוודאי ישנה איזה מסיבה מדהימה שאתם בדיוק
מפספסים... שאם אתם עם חברה אז ישנן המון חברות מדהימות שאתם
לא פוגשים... שתמיד יש משהו לעשות שעדיין לא עשיתם ואתם יכולים
עכשיו לעשות... אני שונא את ההרגשה הזאת. יש כאלו שחשים אותה
כל הזמן, כל חייהם הם פספוס אחד גדול מבחינתם ויש כאלו
שמצליחים להעלים את ההרגשה הזאת כמעט לגמרי ותמיד מבינים שאין
דבר עדיף יותר או פחות - הכול תלוי באיך אתה מנצל את המצב
והמקום שבו אתה נמצא. וזה נכון.
אני לא בטוח שאפשר לבחור במה להאמין, אני חושב שזה בא עם
האופי.


אם יכולתם לדעת מתי תמותו, בעוד שנה או 10 שנים או אולי מחר...
האם הייתם רוצים לדעת זאת?
זה מוזר כמה חשובה לנו האשליה הזאת שאנו לא נמות בזמן הקרוב.
יצא לי לקרוא על חיילים שנהרגו בתאונת דרכים שבוע לאחר
שהשתחררו ואז שאלתי את עצמי:
אילו הם ידעו שהם ימותו אחרי השחרור הם הרי בטוח לא היו
מתגייסים, הם היו נוסעים לחו"ל או מבלים כל היום או עושים מה
שבא להם...
ואז אני שואל את עצמי, מה יקרה אם אני אמות מחר?
האם אני מנצל את החיים או כדברי המשורר "חי כל יום כאילו הוא
יומי האחרון".
אני לא חושב שיש מישהו בעולם שעושה את זה...
אני חושב שלפי ההיגיון בכל מקרה עדיף לדעת מתי נמות כי אפשר רק
להרוויח מידיעה שכזאת. אם יש לך הרבה זמן אז תבנה תוכניות,
תחסוך ותדע שצעיר אתה לא תמות ולא משנה מה ואם אין לך הרבה זמן
אז תתבאס, נכון, אבל מצד שני טוב שגילית את זה כי עכשיו זה
הזמן שלך לנצל כל רגע.
ועדיין אני חושב שעדיף לא לדעת כי חוסר הידיעה הזה זה מה
שמחזיק אותנו.
האם אדם יכול להיות מאושר כאשר הוא יודע מתי ימות בדיוק? הוא
אמנם יודע ששום דבר לא יהרוג אותו לפני כן ולכן הוא יכול לעשות
הכול בעצם בלי לפחד אבל תמיד הידיעה על מותו לא תיתן לו מנוח
בכל שיעשה... זה כבר ממש פילוסופיה לא מעשית.

פעם תיארתי יום מושלם בחיי כיום שבו אני קם עם מישהי שאני
אוהב, עושה איתה אהבה, חוזר לישון עוד קצת, דופק ארוחה בשרית
מעולה, מקבל מציצה או מזיין שוב, שוכב מחובק עם אהובתי וממשיך
לישון עד יום למחרת.
היו לי כמה ימים כאלו והם פשוט מושלמים.
ואז אני תוהה מה ההבדל ביני לבין חתול.
ואני לא מוצא הרבה הבדל... אני חושב שיום מושלם של חתול הוא
בערך אותו הדבר.
ואז אני תוהה למה אני תופש מעצמי אדם מורכב ומיוחד
ואני עדיין תוהה...

שמתם לב שכל האנשים מתוסבכים? ממבט ראשון כמעט כולם נראים
נורמליים, בלי תסביכים מיוחדים, אבל ככל שאתה מכיר מישהו לעומק
אתה מגלה כמה דפוקים האנשים בימינו... ואני שואל מדוע? האם זה
תמיד היה ככה או שהיום, במציאות המעוותת והמלחיצה שלנו, כל אחד
נושא בקרבו כמה סודות אפלים, כמה דברים שרק מי שמאוד קרוב אליו
ייחשף אליהם. עוד לא הכרתי בחורה שאין לה תסביך כלשהו, או שהיא
שונאת את עצמה ואת איך שהיא נראית, או שיש לה פחד נטישה או
שחסר לה ביטחון עצמי או שיש לה אובססיה או אמונה תפלה שמשפיעה
עליה או סתם שהיא לא בוגרת...
אני חושב שהמציאות שלנו ממש הורסת את כל אחד מאיתנו עמוק
בפנים.


חבר שלי אמר לי היום משפט יפה, הוא אמר שלכל אחד מאיתנו יש
social sexual value או SSV וכמו כל דבר בעולם העסקים ה-SSV
שלנו נקבע לפי איך שהחברה רואה אותנו.
הרי כל דבר בעולם שווה כמה שמישהו חושב שהוא שווה.
אם מישהו מוכן לשלם מיליון דולר עבור פריט מסוים אזי הפריט הזה
עכשיו שווה מיליון דולר. ככה הכלכלה פועלת. לשום דבר אין ערך
אבסולוטי. זה כמו מניה - אם חושבים שהיא שווה הרבה אז היא באמת
שווה הרבה ועולה וכמובן להיפך...
עכשיו ה-SSV הוא בקיצור השווי של האדם מבחינה חברתית - למישהי
כוסית יש SSV גבוה כי כולם רוצים לצאת איתה והיא מבוקשת וכד'.
אם אדם שיש לו SSV גבוה יוצא עם מישהי שלה SSV נמוך אז תמיד
הוא ירגיש שהוא יכול להשיג יותר ואם לבחור עם SSV נמוך יש חברה
פצצה עם SSV גבוה, אף אחד לא יבין מה היא עושה איתו.
ה-SSV שלנו לא נקבע רק לפי מראה אלא גם לפי השכלה, חוש הומור,
מעמד כלכלי, עבודה, כוח וכד'. ולכן לא תמיד אפשר להעריך את
ה-SSV של האדם לפי מבט ראשון.
המון פעמים כשהייתי רואה בחורה כוסית הולכת עם בחור נמוך
ומגעיל לא הייתי מבין מה היא עושה איתו אבל היום אני מבין
שחייב להיות לו SSV גבוה ולכן זה בוודאי בא לידי ביטוי בדרך
אחרת (אולי יש לו זין ענק לדוגמה).
אני מאמין ש-99% מהאנשים מוצאים מישהו עם SSV כמו שלהם בסופו
של דבר כי אחרת זה לא עובד וצד אחד מתפשר בשביל השני.
ה-SSV של אדם יכול להשתנות כמובן מתקופה לתקופה ואפילו מיום
ליום ומאירוע לאירוע.

זהו על הנושא הזה.


מה זה חבר טוב?
מישהו שאנחנו נפגשים איתו הרבה? מישהו שדומה לנו? מישהו שחשוב
לנו?
איך מגדירים את זה.
אני חושב שהדרך הכי טוב לקבוע מי חבר טוב ומי לא היא לפי כמה
דברים:

1) עד כמה אתם חושבים שהוא יהיה שם בשבילכם כשתצטרכו.
2) עד כמה הוא לא שומר מכם שום דבר שחשוב לו בקשר אליכם בבטן.
3) אדם שלעולם לא יעשה משהו שיפגע בכם במודע.
4) עד כמה אפשר לסמוך עליו בדברים שממש חשובים לכם.

אם אדם עבר את ארבע השאלות הללו אזי הוא חבר טוב ותשמרו אותו
קרוב אליכם.


אני חושב שהרגע הכי קרוב לשלמות ואושר בחיי הוא הרגע שבו אני
שוכב עם מישהי שאני באמת אוהב בעירום במיטה החמה ואנחנו
מחובקים, שמים מוזיקה ועוצמים עיניים או מדברים על כל מיני
נושאים לא חשובים. אין רגע בחיים שאני יכול לתאר כמושלם יותר.
ובשביל זה לא צריך כמעט כלום. רק מישהי לאהוב.
ניסיתי לחשוב על רגעים מאושרים שהיו לי ולא מצאתי רגע יותר
מאושר ממה שתיארתי מקודם.
זה פשוט מדהים.



ראיתי היום תוכנית בטלוויזיה, תוכנית על איך ניתן להשפיע על
מצב הרוח ליום שלם אם רק גורמים למוח לשחרר סרוטונין כבר
מהבוקר. עשו שם ניסוי שהראה את ההבדל בין מישהי שקמה עם מוזיקה
שמחה, ראתה סרט מצחיק ואז קראה מילים חיוביות מדף לעומת מישהי
שהכול נעשה אצלה באופן הפוך.
ההבדלים במצב הרוח לאורך כל היום היו מדהימים ואם ככה אני שואל
מדוע לא כל אחד מאיתנו יודע את זה.
מדוע לא כל אחד מאיתנו קם ושומע מוזיקה שמחה שהוא אוהב בבוקר
ואז קורא דף עם מילים חיוביות.
מדוע זה לא public knowledge, אני באמת לא מבין. העולם יכול
היה להיות הרבה יותר יפה.

תיאוריית החצי.
הנה לה תיאוריה יפה שהשתלטה לי לאט לאט אך בעקביות על החיים.
אומרים שישנם שני סוגים של מערכות יחסים.
הגברים בדרך כלל רואים מערכת יחסים כשלם שהופך לזוג. כלומר
שהגבר הוא 1 והוא מצרף מישהי שהיא 1 וביחד הם 2.
נשים בדרך כלל רואות את מערכת היחסים כחצי ועוד חצי שהופך
לשלם. כלומר שהאישה והגבר ביחד משלימים אחד את השני.
אני עכשיו חצי. וזאת בדיוק הבעיה.
אני מרגיש לא שלם עם עצמי בלי מערכת יחסים, כאילו כל יום בלי
אהבה הוא יום שעובר בלי זיכרון מיוחד, בלי כיוון כלשהו. ואם
אני נכנס למערכת יחסים כזאת היא הופכת לתלותית כי שנינו צריכים
אחד את השני בשביל להיות שלמים ולא טוב לנו לבד. ואסור להיות
תלותיים רגשית בקשר כי זה מצב לא יציב ואי אפשר לבנות עליו קשר
רציני. אז עכשיו אני בשלבים להפוך לשלם, לאדם שמרוצה גם כשהוא
לבד, שטוב לו מהרבה דברים ושהימים שחולפים יפים גם בלי אהבה
מבחורה.

And now for something completely different
כדברי מונטי פייטון

האובססיה של ההמונים.
כך אני קורא לתופעת העדר או האמונה בקדושים.
אם הייתם רואים אדם הולך ברחוב עם רגל אחת באוויר ומנשק כל עץ
שהוא עובר לידו הייתם בטוח אומרים שהוא משוגע. אבל אם בן אדם
הולך עם עיגול על הראש (כיפה) ומנשק חפץ לבן בכל כניסה לחדר
(מזוזה) או קם מהמיטה ברגל ימין או ממלמל מתוך ספר מילים שאת
משמעותן לא תמיד הוא מבין... כל אלו הם נורמליים כי הרבה עושים
אותם.
וזה מביא אותי להגדרה של נורמלי - אם כל אדם היה חותך לעצמו
חתיכה מהאף הייתה קמה כאן מהומה אבל לחתוך חתיכה מהזין זה טבעי
לגמרי כי זה נעשה כבר אלפי שנים וכולם עושים זאת...
זה פשוט טירוף!
לא ייתכן שאובססיה אחת היא תקינה ואילו אדם שיגיד שלום לאנשים
שהוא לא מכיר ייחשב למוזר וחריג. איזה מין עולם אנו יוצרים.
זה מה שהיה לי להגיד בנושא.



המוח שלי לעולם לא מפסיק לעבוד, לא מפסיק לתהות כיצד דברים
פועלים ומדוע.
בהתחלה חשבתי שכולם עושים כמוני, מנתחים, בודקים ונותנים חיים
לחפצים, לצמחים ואפילו למשמעויות. אט אט גיליתי שמעט מאוד
אנשים חושבים כמוני. לטוב ולרע.
מעט מאוד פעמים הצליחו להפתיע אותי עם מחשבה מקורית, כזאת שאני
עוד לא חשבתי עליה. אין פה נימת התנשאות (טוב, אולי נימה יש),
אבל בטח שלא כוונה.
אני פשוט נותן חיים לכל דבר. אם אני רואה קיר, אני מלטף אותו
כדי שיהיה לו נעים. אם אני מפיל מחדד אני מתנצל בפניו ובטוח
שעכשיו הוא יכעס עליי. אני מדבר לקקטוס שלי ושואל את דעתו על
המוזיקה שאני משמיע במחשב.
לרוב אנשים אוהבים את דרך המחשבה שלי אך משאירים אותה לי ובטח
שלא תורמים לי מחשבות חדשות, מבט חדש על העולם.
פעם אחת מישהי שיצאתי איתה, קשת קראו לה, הצליחה להפתיע אותי
בדרך המחשבה ואני אסביר לכם כיצד.
לי יש תיאוריה לגבי השיער שלי.
כאשר השיער שלי כבר לא מסתדר לי תקופה מסוימת אני מחליט על יום
שבו אסתפר בכדי לנסות לגרום לשיער שלי להיראות טוב ותמיד תמיד
ביומיים או ביום שלפני התאריך המיועד לתספורת השיער שלי פתאום
מסתדר טוב וגורם לי לא לרצות להסתפר. אבל אם אני אדחה את
התאריך הוא שוב פעם ייראה לא טוב עד אשר אקבע תאריך חדש והמועד
יהיה קרוב.
אני הערכתי תמיד שהשיער שלי פשוט לא רוצה להסתפר אז הא עושה
בכוח יפה ממש לפני כדי שאני אתחרט ולכן אני לא מוותר, אני כבר
מכיר את הטריק, והולך להסתפר במועד שקבעתי, גם אם יום לפני אני
מקבל מחמאות על איזה שיער מהמם יש לי ואיך הוא מסודר יפה.
לאחר התספורת השיער תמיד ייראה רע ביום-יומיים הראשונים וזה
לדעתי מכיוון שהוא כועס שסיפרו אותו ועושה דווקא אבל בשלב
מסוים נמאס לו והוא שוב מסתדר כרגיל עד שהסיפור יחזור על
עצמו.
עד כאן תיאוריית השיער שלי.
כשסיפרתי זאת לקשת, במקום לצחוק ולהגיד שיש לי מוח מיוחד היא
פשוט אמרה לי "אתה טועה, לא הבנת בכלל מה השיער מנסה לעשות".
כששאלתי לפשר התיאוריה שלה היא השיבה "השיער ביום יום לא מקפיד
להיראות במיטבו, וכשהוא מתארך אז בכלל אין לו כוח והוא לא יוצא
יפה. כשאתה מחליט על תאריך להסתפר, זהו יום מיוחד עבור השיער
שלך כי הוא הולך לפגוש את כל שאר השערות במספרה ולכן הוא
מתארגן יפה ומתחתך לפני הפגישה כפי שאנו מתייפים לפני חתונה.
לאחר שהסתפרת הוא יודע שבזמן הקרוב הוא לא צריך להשקיע מאמץ רב
כי הוא לא יפגוש את השערות האחרות עד לתספורת הבאה ולכן הוא
נראה מוזנח. וכן הלאה."
כשהיא סיפרה לי את זה הייתי פשוט בשוק, איזו תיאוריה יפה
ומעניינת. זה בדיוק סוג המחשבה שאני מחפש אצל בחורה ועד היום
פגשתי ממש ממש מעט בנות שכך חשבו.
כשאני אתחתן זה יהיה רק עם אחת כזאת.


יש משהו שאני רוצה להבין.
בטבע הזכרים עושים המון מאמץ להרשים את הנקבות. בונים בתים
מפוארים, עושים טקסים, נלחמים על מוות, מגדלים זנבות מפוארים
ועוד ועוד. והכול בעצם בשביל מטרה אחת - להתרבות.
הם עושים הכול בשביל להרשים את הנקבות על מנת שיסכימו להזדווג
איתם. בסך הכל הם בעצם מראים להם שהם בעלי הגנים הטובים
ביותר.
עד כאן סבבה, מקובל עליי.
אבל עובדה היא שאחוז מאוד גבוה מהזכרים לא מצליחים להתרבות ולא
מעבירים את הגנים שלהם הלאה. ואני שואל, מדוע הם פשוט לא
אונסים את הנקבות???
ישנם המון מינים שבהם הזכר חזק ומסיבי יותר מהנקבה ולכן אני לא
רואה שום סיבה מדוע זכר שכזה לא יכפה את עצמו על נקבה ויפרה
אותה גם בלי הסכמתה, זהו הרי האינסטינקט הקדום ביותר.
אני מאמין שאכן ישנם מינים שבהם הדבר קורה אך מדוע האבולוציה
לא הפכה דרך זאת למקובלת, מדוע לא התפתחו זכרים חזקים וגדולים
פיסית אשר מסוגלים לאנוס את הנקבות וע"י כך להעביר את הגנים
שלהם הלאה?
אם יש לכם תשובה, תענו לי בבקשה.