כמנהגי משכבר הימים התהלכתי לי ביום שבת סתווי בפארק ליד ביתי
והסתכלתי בפרצופים השונים.
זו הייתה דרכי להירגע, להתמודד עם המחשבות שהייתי מדחיק לסוף
השבוע, לנשום קצת אוויר צח ולהינות מהחיים.
מאז שהייתי ילד קטן אהבתי להתבונן בפרצופים. העובדה שכל פרצוף
מורכב מאותם איברים בדיוק אך עדיין כל פרצוף שונה מרעהו הדהימה
אותי בכל פעם מחדש. כוחו של הטבע הטריף את דעתי.
בפארק היו באותה שעה המוני אנשים למרות שהשמש כבר התחילה לעמעם
את אורה ולהתכרבל מאחורי העננים כאילו היו שמיכה ענקית שעטפה
אותה בדרכה לשנת לילה נוספת.
ואז, על ספסל ציבורי ראיתי אותה בפעם הראשונה. יפה כל כך
הייתה. עדינה ורכה.
אני חושב שהתאהבתי בה מייד, היופי הזה של הפרצוף, הפנים
העדינות, הסימטריות, בדיוק הטעם שלי.
והיה לה עוד משהו, חיוך שבור, כאילו הייתה עצובה מאוד ביום יפה
שכזה.
בהתחלה חששתי לגשת אליה, תמיד הייתי מהביישנים, אלו שרוצים
נורא אבל לא ממש מסוגלים.
אבל החיוך השבור שלה משך אותי, גרם לי להתגבר על החשש ולשבת
לידה.

היא הביטה בי וחייכה. איזו יפה חשבתי וחשתי כיצד משיכה עזה
ואהבה רבה אוחזות בי ומושכות אותי אליה.
"שלום" חייכתי לעברה וראיתי שהיא מסמיקה.
" את לא צריכה להתבייש" אמרתי לה "גם אני עצוב לפעמים, זו דרך
החיים להראות לנו שכדאי להעריך כל שניה של שמחה".
הושטתי את ידי ושמחתי כשראיתי את ידה מושטת לעברי. ידה הייתה
עדינה כמותה.
"אני עידו" הצגתי את עצמי ובפרצופי התנוסס עדיין אותו חיוך
שהתחיל ממקודם.
"אני מעיין" היא אמרה וקולה נשמע לי כמנגינה ערבה שעלתה עם
הרוח ונשקה לי באוזני.
"למה את עצובה, מעיין?" שאלתי אותה.
"סתם" היא ענתה וחייכה.
"איזה חיוך יפה יש לך" אמרתי לה וליבי פעם.
ההרגשה הזאת של הפנים החדשות, של ההיכרות הראשונה, תמיד עשתה
לי כל כך טוב.
"תודה" היא אמרה והסמיקה שוב.

נזכרתי בחברה הקודמת שלי באותו רגע. היינו ביחד כל כך מעט זמן,
זה היה לפני שנה. אבל מאז לא חשבתי שאוכל להתגבר עליה. היה לנו
רומן סודי אבל בסוף היא עברה דירה רחוק רחוק והרומן נגמר.
חשבתי שליבי לעולם לא ישתקם. אך עכשיו הוא כאילו נולד מחדש.

"אולי נלך לטייל" אמרתי לה "תראי איזה יום יפה יש היום, כל כך
נעים".
"אני לא יודעת" היא אמרה לי אבל חייכה.
"נו..." חייכתי לעברה "אני מבטיח שיהיה ממש כיף". בתוך תוכי
התפללתי שהיא תסכים, שיהיה סיום טוב ללב הכואב שלי.
"בסדר" היא אמרה והושיטה את ידה.

טיילנו לנו במשך כמעט חצי שעה ודיברנו על העצים והפרחים, על
אהבה ועל רגשות. באותו רגע ידעתי ששוב מצאתי מישהי שתשלים
אותי, שתעלים את פחדיי, שתתן לי מנוח.
את הטיול סיימנו בבייתי שהיה ממש קרוב לשם.
עשינו אהבה כל כך חזקה ומרגשת ששנינו בכינו. כל כך הרבה זמן לא
הרגשתי כזה פורקן. גם רגשי וגם פיסי.
הכול היה באמת מושלם.
לאחר שסיימנו לעשות אהבה הרגעתי אותה כי ראיתי שהיא בוכה.
"אני אוהב אותך" אמרתי לה אבל היא לא ענתה.
"אני רוצה הביתה" היא אמרה ואני לא הבנתי מה עשיתי לא נכון.
"לא היה לך כיף?" שאלתי אותה אך היא השתתקה.
ליוויתי אותה לביתה ונשקתי לה ברכות על הלחי.
"אנחנו עוד נדבר?" שאלתי אותה כמתחנן, כל כך לא רציתי לאבדה אך
שוב היא לא ענתה.
הפנים שלה מעולם לא נראו כל כך יפות, כל כך עצובות. חיוך שבור
שכזה.
דלת ביתה נפתחה והיא רצה בוכה פנימה. הרגשתי קצת רע, אולי
פגעתי בה? אך לא יכולתי להבין מדוע... הרי אנחנו מאוהבים.
התחלתי צועד בחזרה לביתי כשלפתע יד חזקה אחזה בי מאחור.
הבטתי בהפתעה וראיתי אדם כבן 35 בערך עם דמעות בעיניו אוחז
בחולצתי. מאחוריו במרחק כמה מטרים ראיתי את מעיין ואימה,
עומדות מחובקות ובוכות.
"איך יכולת???" צרחה האם וחיבקה את מעיין חזק חזק "היא רק בת
5".
" התאהבתי בילדה עם החיוך השבור " צעקתי בחזרה והרגשתי את חבטת
האגרוף מכה בי בחוזקה.
נשכבתי על גבי והסתכלתי בפרצוף שגהר מעליי וחבט בי, היה לו
פרצוף נורא מעניין שגרם לי לתהות שוב על כוחו של הטבע.
"מעניין..." חשבתי ואז כנראה אבדה הכרתי.