היום הכי מוזר בחייו של דוד התחיל כמו כל יום אחר ואפילו
פחות... בצחצוח שיניים.
דוד קפץ ממיטתו הכפולה, נזהר שלא להעיר את אחיו שישן מתחתיו
ונחת על הפינה של ספר עב כרס שהיה זרוק על הריצפה. בצעקה
חרישית וכמה קללות הוא צלע למקלחת וצחצח שיניים.
בזמן שמברשת השיניים עברה לה בעדינות וביסודיות על שיניו
הלבנות משהו של דוד, מחשבות שונות ומשונות התרוצצו במוחו: דוד
נזכר בחלום שחלם הלילה ובו הוא ניסה לכתוב סיפור קצר חדש
ולהכניס את כולו לשורת החיפוש של גוגל אך בשורת החיפוש אי אפשר
היה להכניס מספיק תווים והסיפור נשאר ללא סיום.
איזה חלום הזוי חשב דוד והגיע למסקנה שהחלום הזה קשור לעובדה
שכבר שנתיים הוא מתפקד כסופר מתוסכל שלא הצליח לכתוב אפילו
סיפור אחד חדש.
עד לפני שנתיים בערך היה דוד רגיל לכתוב סיפור חדש כמעט בכל
שבוע אבל מאז היום בו שרון זרקה אותו, נגמרו כל הסיפורים. מוחו
פשוט הפסיק לייצר אותם, בית החרושת לסיפורים נסגר והמפעל נמכר
למשקיע זר.
כעת התחיל הפה של דוד לשרוף ממשחת השיניים וקטע את רצף
המחשבות.
דוד יצא מחדר האמבטיה ועבר למטבח להכין לעצמו קערת קורנפלקס
טעימה. לאחר שגילה שהחלב נגמר, כנראה ע"י אחיו שחזר אתמול
בלילה ממסיבה שיכור ושתה הכול, קילל חרישית בפעם השניה לאותו
בוקר והתיישב על הכסא.
היום צפוי להיות יום מיוחד מאוד!
במשך שנתיים ניסה דוד להיפטר ממחסום הכתיבה הארור שלכד אותו אך
לא הצליח. מה הוא לא ניסה בתקופה הזאת: סמים קלים וסמים קשים,
טיול לדרום אמריקה בכדי לקבל השראה בחוף נטוש בקולומביה, למצוא
אהבה ולשבור לעצמו את הלב, מסיבות סוערות ביערות נטולי אור
כוכבים ואפילו שבוע ללא שינה. אך שום דבר מאלו לא הצליח להוציא
את הקיבעון ולתת לסיפור חדש להיוולד.
אנשים פשוט לא מבינים שסופר עם מחסום כתיבה משול לאישה שלא
יכולה להיכנס להיריון מסיבות נפשיות - כל האיברים קיימים
ומתפקדים אך פשוט אי אפשר למצוא את הנתיב להוציא את הכול
החוצה. והתיסכול שזה יוצר מוליד עוד קיבעון שמוליד עוד
תסכול... המעגל הארור.
ההרגשה הזאת ששום דבר כבר לא יעזור לו גרמה לדוד לנסות כאמור
הרבה דברים קיצוניים במטרה לערער את מצבו הגופני והנפשי
ולהחיות מחדש את הכישרון שנדמה שנפל לתרדמת עמוקה.
לפעמים כשהיה באמת שבור מאוד ניסה דוד להרגיע את עצמו
בזיכרונות על התקופה היפה שהייתה לו פעם עם שרון. כאשר לאחר כל
מעשה אהבה היו שוקעים בשיחות פילוסופיות עמוקות ושטותיות
לחלוטין בכל נושא שרק עלה על דעתם. ואז לאחר ששרון הייתה נרדמת
לצידו עם חיוך קטן ומוסתר על פניה העדינות היה דוד קם ממיטתו
החמה בשקט, יורד למטבח וכותב סיפור חדש שנולד בתוכו מן האושר
הסתמי הזה שאפף אותו.
אבל תמיד, בכל פעם שזיכרון נעים שכזה היה מעלה לו את מצב הרוח,
הגיע ביחד איתו הזיכרון על יום הפרידה. דוד חזר מהעבודה באותו
ערב בשעה מאוחרת במיוחד והדבר האחרון שהתחשק לו כשנכנס לביתו
וחלץ את נעליו בבעיטה היה לראות את שרון יושבת כעוסה על הספה
בסלון.
וזה בדיוק מה שראה דוד חצי שניה לאחר שנעליו הועפו למרפסת
בבעיטה. "לא עכשיו" אמר דוד לכיוונה נכנס לחדר השינה ונרדם מיד
בלי לחשוב אפילו על השלכות דבריו.
כשהתעורר באמצע הלילה, מצא פתק מונח על הכרית הריקה לצידו.
הפתק היה קצר מאוד אבל כידוע הדברים הקשים ביותר בעולם הם תמיד
קצרים: "לא עכשיו... לא אף פעם! אל תטרח לנסות ולחפש אותי,
במילא לא תמצא". דוד קרא את הפתק לפחות שמונה פעמים ומאותו רגע
באמת לא ראה יותר את שרון במשך יותר משנה למרות שמאוד טרח
וניסה.
משהו כנראה מת בפנים באותו יום, הלך עם שרון, יצא מליבו והשאיר
המון חלל ריק.
דוד קפץ ממקומו כאילו ניעור מחלום קשה ומיד ניגש לטלפון שהיה
תלוי על הקיר. הפתק עם המספר של אורלי היה תלוי בלוח המודעות
הקטן שקיבל לראש השנה.
בפינת הלוח נרשם "השנה הזאת תהיה הטובה ביותר בחייך".
"כן, בטח" מלמל דוד בעצב בזמן שחייג את המספר. לאחר 3 צלצולים
אורלי ענתה בקול מנומנם.
"אורלי..., היי... זה דוד" קולו נשמע לו ילדותי לפתע, קצת
מפוחד אפילו.
הייתה הפסקה של שניה "דוד... היי... לא חשבתי שאשמע ממך יותר"
קולה של אורלי כעת היה עירני וכעוס הרבה יותר.
"כן, את יודעת, דברים משתנים... קיבלת את המכתב שלי?" דוד
החליט לוותר על שיחת החולין המזויפת שתכנן וניגש ישר לעניין.
"האמת שכן... לא ידעתי מה לחשוב" אמרה אורלי וליבו של דוד
החסיר פעימה. מה אם היא תשיב בשלילה?
"אבל..." התחיל דוד לאמר אך נקטע.
" אני אגיע" אמרה אורלי בקול נטול רגשות והחזירה את פעימת ליבו
של דוד.
"תודה" הוא אמר אבל שמע את הטלפון נסגר מהעבר השני.
"העיקר שהיא מגיעה" מלמל דוד לעצמו במבוכה וסימן את הסמל של
חברת נייקי מימין לשם אורלי ברשימה על לוח השנה. הסמל הצטרף
לעוד 22 שמות של בחורות עם הסמלים לידן ובכך סיים את הרשימה.
דוד צלע לסלון, רגלו עדיין כאובה ממקודם אך לפחות נפשו נרגעה
קצת וגם זה משהו בימים משוגעים אלו.
"הן כולן מגיעות" חשב דוד לעצמו ולא האמין... "אולי עוד יש
תקווה"!
הספה שוב קרצה לו והוא נשכב עליה כשפניו לתקרה הלבנה ומלאת
הסדקים.
הרעיון לארגן את האירוע שיחול הלילה עלה לדוד בזמן שהתקלח לפני
חודשיים, אבל גם בחלומותיו הורודים ביותר לא האמין שיצליח
להרים בהצלחה את הפרויקט המורכב הזה: לך תמצא את כל הבחורות
שאי פעם שכבת עימן ותביא את כולן לאותו מקום באותה שעה.
זה רעיון שלא נשמע כמותו, והנה, עד כמה שזה קשה להאמין, הלילה
זה יקרה!
בשעה 22:00 בדיוק יגיעו לאולמי התקווה באשקלון כל הנשים,
הבחורות, המאהבות ואפילו הזונה שדוד שכב עימן אי פעם. 23 נשים
שחציין מישראל וחציין מהטיול הארוך שעשה לדרום אמריקה מגיעות
כולן לכנס שהוא מארגן. ואם זה לא ישבור את הקיבעון הארור
ש"נתנה" לו שרון, שום דבר כבר לא יוכל לעזור לו.
בזווית עינו הופיעה כעת דמות מנומנמת - גיל, אחיו הצעיר, לבוש
בתחתוני בוקסר עם ציור של פלוטו וכרס קטנה מבצבצת מעליהן.
"היום זה היום" אמר גיל וחייך "תאמין לי, אין לי מושג איך
הצלחת לארגן כזה דבר מטורף ובטח שאין לי מושג למה אתה חושב
שזה יעזור לך אבל באמת כל הכבוד". גיל ניגש למקרר והוציא שתי
פרוסות נקניק ולחם לבן יבש. " אתה מתרגש?" הוא שאל בפה מלא.
"האמת, שלא ממש" שיקר דוד והביט בסלידה מסוימת באחיו הזללן.
"טוב, מה שתגיד... אני חוזר לישון" גיל עלה במדרגות ויצא מטווח
ראייתו של דוד.
דוד שיער שהיום הזה יהיה מוזר, אחרי הכול הוא הולך להביא לאותו
החדר עשרים ושלוש נשים שהמכנה המשותף היחיד ביניהן הוא העובדה
שדוד היה בתוכן. יותר מוזר מזה קשה להגיע.
אבל לדוד עדיין לא היה שמץ של מושג כמה מוזר היום הזה הולך
להיות.
בשעה 15:00 יצא דוד לטיול בפארק בכדי להעביר קצת את הזמן
המזדחל לאיטו.
הפארק היה מלא באנשים שהלכו להם מצד לצד, לא מודעים ליום המזור
שעתיד לעבור על הבחור הצעיר הנמצא עימם בפארק.
כאשר פסע דוד לצד כלב סיבירי גדול שרבץ לנוחיותו על הדשא ליד
המזרקה הישנה החליט דוד לשעשע את עצמו במשחק עם הכלב. בקולו
האנושי נבח דוד נביחה קצרה במטרה לעורר את תשומת ליבו של הכלב
הגדול והמנומנם. בדרך כלל כאשר אנשים נובחים לעבר כלבים, הללו
מסתפקים במבט חטוף לעבר מקור הקול וחוזרים לאחר מכן לעיסוקם
המעניינים הרבה יותר. אותו הדבר נכון גם לגבי חתולים ויללות
"מיאוו" מלוות ב "פסס...פסס...פסס..." שאנשים זורקים לחלל
האוויר בקרבת חתולים בכדי למשוך את תשומת ליבם.
אבל כנראה שנביחתו של דוד הייתה בעלת משמעות עמוקה כלשהי בשפת
הכלבים. מיד לאחר שהקול הגיע לאוזניו, נעמד הכלב הסיבירי באחת
על ארבע רגליו והביט מופתע מאוד לכיוונו של דוד, כאילו מנסה
הוא להבין מדוע שמישהו יאמר דבר נורא שכזה לעומתו. לאחר מכן
החל הכלב לרוץ כאחוז טירוף לעבר הכביש הראשי שעבר בצמוד לפארק
ונשכב במרכזו ללא תנועה, כמנסה לסיים את חייו.
דוד הביט המום ומשותק שעה ארוכה וניסה להבין מה לכל הרוחות
קורה מסביבו.
האישה שרצה מולו בצווחות הייתה הכול חוץ ממשותקת - היא קפצה,
צרחה, השתוללה והתחננה שמישהו יעצור את כלבה האהוב מלהידרס.
נהג המשאית שהתקרבה במהירות ניסה אומנם לבלום כאשר ראה את הכלב
הגדול שרוע על פסי ההפרדה של הנתיבים אך היה זה כבר מאוחר
מידי.
חייו של הכלב הסיבירי היו קצרים אפילו בשנות כלב.
שעה קלה לאחר מכן היה דוד בתחנת המשטרה, נחקר ע"י 2 שוטרים
בקשר לדברים שאמר בפארק.
"אתם עושים צחוק???" שאל דוד ברצינות את שני השוטרים העוד יותר
רציניים שעמדו מולו, גבם כפוף ואגרופיהם מונחים על שולחן המתכת
שמולו.
"מה אמרת לכלב שגרם לו לרוץ ככה לכביש?" שאל השוטר בשנית.
דוד הביט בשוטר שנראה כאילו סיים בערך 5 שנות לימודים וגם אותם
עבר בהצלחה רק מכיוון שאיים על המנהל, "מה אמרתי לכלב...?" דוד
חזר על השאלה בציניות אך מיד הוריד את חיוכו "מה כבר אני יכול
להגיד לכלב???... אמרתי סתם האו, האו כמו שתמיד אני עושה כשאני
משועמם".
"למה אמרת לכלב שאתה לא מכיר האו, האו?" השוטר השני ניסה לחכות
את נביחותיו המדומות וגרם לפרץ צחוק לא מתוכנן לצאת מפיו של
דוד שהביט כעת במכשיר ההקלטה ותהה כמה יעלה לו לקבל הקלטה של
השיחה הזאת לשימושו האישי.
השוטרים עשו חצי צעד מרוגז לכיוונו ודוד מיד קטע את צחוקו
ומחשבתו.
החקירה נמשכה עוד שעה פחות או יותר אבל בסוף דוד שוחרר באזהרה
שיותר לא יעז להתערב בחיי בעלי חיים שאינם שייכים לו.
בשעה חמש וארבעים שב דוד לביתו ורצה לנוח קצת מהאירועים
ההזויים שעברו עליו אך שיחת טלפון שקיבל קטעה את מנוחתו וגרמה
לו לרוץ החוצה בבעתה.
כעבור 5 דקות כבר היה דוד מחוץ לחלונה של אורלי, אותה בחורה
מעצבנת שדיבר עימה רק הבוקר.
"תרדי קיבינימאט" צעק לחלונה הריק של אורלי. אין מצב שהיא
הורסת לו את כל התוכנית.
דוד התהלך לו אנה ואנה מחוץ לחלונה עד שראה אותה לבסוף נשענת
ממעקה המרפסת בקומה השניה.
אורלי לבשה גופיה לבנה צמודה שגרמה לדוד להזכר לרגע בזמנים
יפים שחלק עימה מזמן אך הכעס מיד תפס את מקומו של הזיכרון
הנעים.
"תרדי, אורלי" הוא צעק בשנית.
"אני מעדיפה שלא" היא השיבה בקול שליו שרק העלה עוד יותר את
חמתו של דוד.
"את יודעת כמה זה חשוב לי" דוד ניסה למצוא קול רגוע ושליו
בתוכו ולשמחתו הרבה מצא דיי בקלות "גם ככה אין לי עוד הרבה
זמן". דוד הופתע לראות דמעות זולגות מעיניו. כנראה שכושר המשחק
שלו השתפר מאז שהיה צעיר.
הטריק של דוד להביא את כל הבחורות היה לאמר להן שהוא עתיד למות
בקרוב מאוד ממחלת הכבד שלקה בה.
האמת, שבתחילה חשב דוד לספר לכולן שהוא גוסס מאיידס אבל זה כבר
נראה לו טיפה מוגזם ואכזרי מידי וגם תמיד ישנו הסיכוי שמספר
בנות ייכנסו לסרטים ולא יגיעו.
דוד שלח מכתבים לבחורות בארץ והתקשר לאחר מכן לוודא שכולן
מגיעות. הבנות עימן היה בחו"ל, אלו מהטיול לדרום אמריקה, זה
כבר היה סיפור מסובך יותר.
אך לדוד היו קשרים שיצר בטיול, הרבה כסף מזומן ואינטרנט זמין
ובעזרת כל אלו הצליח ליצור קשר עם כולן בתוך חודש ולקנות להן
כרטיסי טיסה לארץ. חלק מהחוצפניות העזו לדרוש מחלקה ראשונה אך
רובן ככולן שמחו על ההזדמנות להיפרד לשלום מדוד לפני שימות
וליסוע לחו"ל בפעם הראשונה ( אם אפשר לקרוא למקום כמו אשקלון
חו"ל ).
אם זה יצליח, קיווה דוד, אז הכול היה שווה ואם זה לא יצליח...
גם ככה הוא לא מתכוון להישאר בחיים הרבה זמן בשביל לבזבז את
הכסף שחסך.
לפני שנתיים, באחת מהשיחות הליליות עם שרון, שמע דוד לראשונה
את הסיפור על חברתה הטובה שנהרגה בתאונת דרכים כשבוע לפני
חתונתה.
נפשו הקשה והאדישה של דוד לא הייתה מזדעזעת מסיפורים כאלו
באופן כללי אך הפעם הסיפור היה שונה.
התברר לדוד במהלך השיחה שהארוס של אותה בחורה היה זה שנהג ברכב
וגרם לתאונה הקשה. אותו נהג נפצע אומנם קל אך ארוסתו שברה את
מפרקתה. פיסית אותו אדם אומנם לא נפצע, נפשית באותו לילה הוא
נהרג גם כן. "מי לא היה נשבר" אמר דוד לשרון מזועזע "הבחור הרג
את הדבר החשוב לו ביותר ונותר בחיים בכדי לדעת זאת".
כמה נורא תהה.
דוד הביט בשרון במבט של חמלה וראה שעיניה נעצמו. עיניו שלו
נשארו פקוחות כל אותו לילה. מה עדיף הוא תהה, למות בשניה וללא
יסורים או לחיות חיים שלמים עם יסורי מצפון ואשמה.
בלילה ההוא הגיע דוד למסקנה שלחיות סתם בשביל לחיות לא שווה
כלום ושעדיף למות מאשר להישאר בחיים ללא משמעות.
וכשהחלל שנוצר בדוד היה גדול מספיק, אותה מסקנה היא זאת שהביאה
אותו להחלטתו הסופית שבמידה וכשרון הכתיבה שלו לא חוזר, הוא
יסיים את חייו.
עדיף למות בשקט ידע, מאשר לחיות את חייו בלי משמעות הכתיבה.
לכן הלילה יהיה המבחן הסופי:
בחצות, לאחר המפגש עם הבחורות, דוד ישב לכתוב סיפור חדש ואם לא
ייצא כלום אז המשמעות באמת עזבה אותו ונותר יהיה רק לסיים גם
את המשמעות הפיסית גם כן.
אך אם סיפור חדש כן יוולד הלילה, אז הכול היה שווה.
למות לא נשמע לדוד נורא כל כך, לחיות חיים שלמים בלי היכולת
להביע את עצמך נשמע לו כמו גיהינום עלי אדמות. כבר לאחר שכתב
את סיפורו הראשון ידע דוד שהמוות כבר לא ממש מפחיד אותו,
להיפך, כשאתה אומן המוות נותן לך ערך מוסף שבחיים לא היית יכול
להשיג.
דוד העיף מבט לעיניה של אורלי וראה דמעה משתקפת בזווית עינה.
"היא בידיים שלי" חשב לעצמו והמשיך במשחק. "בבקשה, תעשי רק את
זה בשבילי... בפעם האחרונה, לזכר כל התקופות היפות שהיו לנו
ביחד". מבחוץ דוד נראה כבוכה בכי מר, מבפנים חייך חיוך
ניצחון.
לאחר מספר שניות של מחשבה והליכה מצד לצד על המרפסת הרעועה
השיבה אורלי בחיוב "אני עושה את זה רק כי פעם, מזמן מזמן,
אהבתי אותך".
זה מספיק טוב בשבילי חשב דוד לעצמו. "את לא יודעת כמה זה חשוב
לי" צעק לעברה והסתובב עם חיוך על פניו.
בדרך חזרה הביתה עבר דוד ליד חתול רחוב אך שום "מיאו" חלוש לא
נשמע מפיו.
לומדים מטעויות.
כאשר עמד להיכנס לביתו עמדה בו הרגשה של ציפייה גדולה, כילד
מתבגר הרואה רגליים יפות בחצאית קצרה יורדות במדרגות ומצפה
לראות את הגוף השלם.
השעה הייתה כבר שעת ערב מאוחרת ונשארו רק עוד מספר סידורים
אחרונים. קודם צריך למצוא את שק השינה ואז לבדוק שהווקמן טעון
בבטריות. כשרוצים להתאבד כמו שצריך אין מקום לטעויות.
כאשר השעה הייתה כבר מעט אחרי עשר בלילה, זמן טוב לאיחור
אופנתי אחרון, ירד דוד במדרגות הבניין והעיף מבט בראי. כל שערה
עמדה במקומה כמו חייל ממשומע והבגדים היפים ישבו עליו בהתאמה
כמו על קולב בחנות מעצבים. הלימוזינה כבר המתינה לו מול פתח
הבניין ולנהג שבתוכה היה חיוך מזויף אופייני לכל נושא תפקיד
שירותי במדינת ישראל.
במהלך הנסיעה התרווח דוד במושב האחורי הרחב ונהנה מהנוף
העירוני שבדרך, הייתה לו הרגשה של השלמה.
היום, לכיוון זה או אחר, המעגל ייסגר. הסבל ייפסק והנפש
המיוסרת שלו תקבל סוף סוף את מנוחתה.
דוד גילה באותו רגע את מה שמגלה נער ביישן החוזר ממסיבה בה ראה
את מי שיכלה להיות אהבת חייו אך פחד להתחיל עימה וכעת הוא
מתהפך במיטתו. את מה שמרגישה אם המחכה לבנה כבר מספר שנים מאז
שנעדר בקרב. את מה שגילה אותו בחור שנהג במכונית והרג את
ארוסתו באותו לילה קודר - דוד גילה שחיים בלי השלמה, בלי ידיעה
ברורה של העתיד הם החיים הקשים ביותר ושאפילו אם בסוף הידיעה
קשה ואכזרית צריך לקבלה בזרועות פתוחות כי היא קיימת.
דוד ירד מהלימוזינה, שילם לנהג, ושאף שאיפת אוויר ארוכה מול
דלתות הכניסה לאולם ששכר.
שניות מאוחר יותר חטף דוד את הלם חייו!
דוד פסע מספר צעדים בתוך האולם ולא האמין למראה עיניו.
האולם היה נטוש, ריק מאדם!
נשימתו של דוד נעתקה ממקומה. לא ייתכן, לא אחרי כל המאמצים
שהשקיע.
הוא הביט ימינה, שמאלה ולכל כיוון אפשרי ואז הביט בשעונו,
מתפלל שאולי טעה בשעה, ביום, במקום... אך נוכח לדעת שהכול
מדויק ונכון כמו שעון שוייצרי ביומו הראשון במפעל.
כשהתכוון דוד לפסוע חזרה החוצה ולסיים את חייו ללא דיחוי נוסף
הבחין בזווית עינו במשהו מוזר בפינת האולם.
בפינה החשוכה, יושבת לה על הריצפה ובידיה 2 כוסות יין מלאות
ראה דוד את שרון. דמעות זלגו מעיניה.
דוד שינה את כיוון הליכתו והתקדם כהוזה לכיוונה עד שהתיישב
למולה.
"אבל... אבל..." זה כל מה שיצא מפיו כעת.
צחוק קטן ושובב נפלט לשרון לפני שאמרה "אתה בטח רוצה לדעת מה
לעזאזל הולך כאן, נכון?"
דוד הנהן בשקט וניסה לאחוז בריכוז העדין שגם ככה היה מאוד לא
יציב כעת.
"אח שלך מצא את המכתב שהשארת לו ומיד התקשר אלי" המשיכה שרון
לדבר ועיניה לא סרו לרגע מעיניו "הוא חזר הביתה מוקדם ומצא את
המכתב שלך מתחת לכרית שלו. הוא הסביר לי את כל הרעיון המטורף
שלך וסיפר שהוא דואג למה שאתה עלול לעשות".
דוד לא האמין למשמע אוזניו אך שרון המשיכה "ולמרות שעבר כל כך
הרבה זמן בינינו, משהו בי עדיין כנראה מאוד אוהב אותך בפנים,
דודון טיפשון שלי"...
דוד לא ידע כעת אם לצחוק מהקלה או לבכות מעצב.
"והמשהו הזה החזיר בי את כל הזכרונות לרגעים הנפלאים שהיו לנו
ביחד, כשהייתי נרדמת עם חיוך על פני, מקשיבה לסיפורים שלך
ומרגישה הכי מוגנת בעולם".
"אבל..." גמגם דוד בהלם וים של דמעות כבר נקרה מתחתיו.
"החלטתי לעשות לך כנס קצת שונה ממה שתכננת ולכן שלחתי מכאן את
כל הבנות האלו שהזמנת לכאן" שרון לא הפסיקה להדהים את דוד
האומלל. "אבל... למה???" הוא שאל והרגיש כיצד הדמעות חונקות את
גרונו.
שרון כעת פרצה בחצי צחוק חצי בכי "כי הכנס הזה הוא שונה...
הכנס הזה לא מרכז בתוכו את כל הבנות שאי פעם שכבו איתך... הכנס
הזה מרכז את כל הבנות שאי פעם אהבו אותך... ועדיין אוהבות".
דוד לא ידע היכן לקבור את עצמו.
"ולכן אני כאן, לבדי, מחכה לך אהובי" בשלב הזה גם שרון כבר
נחנקה מהדמעות שזלגו מעיניה ויצרו שלולית אחת עם דמעותיו של
דוד.
לפתע התרומם לו דוד, הפנה את גבו לשרון וצעד החוצה מהאולם.
"לאן אתה הולך?" הספיקה שרון לשאול אך לא זכתה לתשובה.
דוד הגיע לדלת האולם והוציא מאחוריה את שק השינה שהחביא. השק
שבו היה אמור לסיים את חייו הלילה על פסי הרכבת הפך כעת לשק
השינה בו יעבירו דוד ושרון את הלילה יחדיו על הרצפה בפינת
האולם השכור.
"ספר לי סיפור" לחשה שרון כששכבו שניהם מחובקים בעירום באולם
החשוך.
דוד פתח את פיו לאמר משהו אך לפתע חייך.
"למה אתה מחייך?" שאלה שרון וחייכה בתגובה את חיוכה הקטן
והמבויש שדוד אוהב כל כך.
"כי יש לי סיפור אהבה חדש לספר לך" לחש דוד באוזנה וידע בליבו
שהלילה נולד מחדש. |