אתמול, קברתי את הציניות בבית העלמין הישן.
בדמעות הספקתי להפרד כשהקברן כיסה את החול. לשבעה הגיעו כמה
אנשים לנחם. השמחה והרצון הביאו פרחים, אמרו כמה קלישאות
והלכו. לא ישנתי הרבה, הסתכלתי באלבומים, שמעתי סיפורים מאחרים
שחושבים שהכירו אותה טוב וחייכתי כמה חיוכים מזויפים. ביום
השלישי, הגיעה נחמה. היא ישבה ושתקה. הסתכלתי עליה, נראית כל
כך אומללה, נמסה מהחיים. רחמתי עליה במובן מסוים. הייתי מופתעת
לראות את הנאה מול הדלת, כמו תמיד, לשבעה מגיעים חברים מהעבר
שלא פגשת כבר שנים.  ביום האחרון, ישבנו אני, שתיקה, קנאה
ודכאון, פצחנו גרעינים וסיפרנו בדיחות כמו תמיד, מנסים להחזיק
מעמד לבדינו. כשנפרדנו, בכינו בפעם האחרונה והבנו שאנחנו לא
אותו הדבר מעכשיו.


חודש עבר, ובעליה לקבר, שמחתי לראות את האבן המשובחת הזו מכסה
בשלווה את מה שתחתיה. כל החודש הייתי עסוקה בבחירת העיצוב
המושלם למצבה. עמדנו, החברים הקבועים, מפצחים גרעינים כמו
תמיד, בוהים באבן הזאת עם האותיות השחורות. לידנו שוכבת אולגה
גורביץ' ששרדה בעולם מ1924 עד 1999, משמאל נמצא יחיאל כהן,
שנפטר רק לפני חצי שנה. הסעתי את דיכאון הבייתה ובדרך עצרנו
לאכול פלאפל. בסוף, הוא בא אלי וישבנו ביחד בסלון.


שלושה חודשים ופגשתי בנוסטלגיה בבר האדום בתל אביב. דברנו קצת
ואיכשהו היא התחברה אלינו. אנחנו יושבים בבית המפורק של קנאה,
מעשנים ומפצחים גרעינים, מחייכים לפעמים, אבל שתיקה בדרך כלל
לא מפסיקה לדבר.


חצי שנה עברה מאז, נוסטלגיה ודכאון כבר יוצאים כמה חודשים. הם
רוב הזמן ביחד וכבר קשה לבלות רק עם אחד מהם לבד. בבית של
נוסטלגיה, שותים מיץ פטל והעיניים אדומות, רק לפעמים מבכי.
קנאה מנסה לספר בדיחה, אבל אנחנו רק מסתכלים אחד על השני
ויודעים, שהיא חסרה.


ההזכרה הראשונה. הפסקנו לפצח גרעינים, אני בדיאטה ומתברר שקנאה
רגישה למלח. המצבה מלוכלכת והפרחים ששתיקה הביאה לא ניראים
שייכים. אנחנו עומדים, מדברים קצת, שמים אבן והולכים.

אומרים שעם הזמן הכל עובר, אבל אנחנו, חברים לתמיד.