העדר רעה בוואדי הקטן למרגלות "גבעת הפגישות" שלה. יוסרא צפתה
בו מלמעלה, בוחנת את השטח הטרשי מאופק עד אופק כמנהגה בימי
רביעי עת נפגשה עם אייל, ניסתה לזהות תנועה, ענן אבק כלשהו
שיכל לעלות מרכב או עדר, אולם מלבד סופת חול קטנה שהסתחררה
במרחק לא ראתה דבר. כביש דימונה ניצנה נמתח לתוך הגבעות
הקירחות וצומת הנגב ניתבה מדי פעם מכונית מזדמנת. מדרום לצומת
השתרע שטח אש של הצבא וממזרח לו, מאחורי הגבעות הנישאות, שוכנת
ירוחם. שם גר אייל אהוב לבה; אייל, שהיה בחצי השנה האחרונה
לדמות המשמעותית בחייה, משענתה, בבת עינה ורוחה.

מאז הכירה אותו הקפידה שבעתיים על ניקיונה ועל מראה החיצוני,
השתדלה שלא ידבק בה ריח האש וגללי העזים והייתה רוחצת גופה
ומחליפה בגדיה מדי יום.
"מה לך, יא יוסרא?" שאלה אותה סועד צרתה באחד הימים, "מה לך
שפנייך קורנות ואינך כתמול שלשום?"
יוסרא נבהלה, ומה תגיד לה? שפגשה יהודי צעיר ויפה תואר והיא
מאוהבת?
גמגמה משהו על בנה שגדל ומשמח אותה, אבל סועד לא קנתה את זה.
"היזהרי יוסרא, היזהרי במעשייך, פן תביאי אסון עלינו ועל כל
השבט!"
יוסרא הביטה בה בתחינה. רצתה לספר לה על אייל, על אהבתה אליו
ועל חלומותיה על חיים אחרים איתו. במקום זאת אמרה:
"ואני, סועד, אני מה? ואת? אנחנו כלבות? כל היום אנחנו עובדות,
את כאן ואני במרעה, ומה אנו מקבלות? בעיטות ומכות וקללות. כל
חיינו אנו משרתות את חאלד איבן סעיד ומספקות את צרכיו; כשהוא
רוצה הוא שוכב איתנו, ואנו לא יכולות לסרב, ואת מקוללת בעיניו
שילדת לו רק בנות. אני מחכה ליום שגם שתי בנותייך הקטנות
יינשאו ויעזבו את האוהל המקולל הזה, ואלוהים ייתן להן בעל טוב
ומבין, לא כמו הכלב הזה!"
סועד נחרדה.
"ששש... מי לימד אותך לדבר ככה? מי אמר לך את הדברים האלו? בת
מוות את! יא ריבון, אם ישמעך חאלד, דמך בראשך!" סועד הרימה את
ידיה לשמים בתחינה.
"יא אלוהים, רחם עלינו, תכניס בינה בראש של הילדה הזאת."
"בבוא היום אספר לך, סועד, בבוא היום."
הימים חלפו, יחסה של סועד הפך קרוב יותר, תומך, כאילו הגשימה
חלומותיה הכמוסים דרך הילדה הזאת. לי אין אומץ, חשבה, אבל
הייתי רוצה להיות כמוה, נמאס לי להיות שפחה.

בעודה שקועה בהרהוריה ראתה יוסרא את הג'יפ יורד מכביש האספלט
למדבר. לבה עלץ. אהה, כמה אני אוהבת אותו, כמה כמהה אני
ללטיפותיו, והוא מעולם לא ניצל את אהבתי, לא כמו הכלב הזה,
בעלי.
עוד היא מהרהרת באייל ומכינה עצמה לקראתו, הגיע הג'יפ.
יוסרא נדהמה לגלות את מוסה כהן במקום את אייל, היטיבה במהירות
את צעיפה והרימה את הרעלה כמעט עד ריסיה.
"אהלן יוסרא, אני רוצה לדבר איתך."
"מה ת'ה רוצה?" יוסרא הזעיפה פנים, איך הוא יודע את שמי? תהתה.
לבה ניבא לה רעות.
"אייל סיפר לי הכל, הוא לא יבוא עוד, יותר לא תראי אותו!"
עכשיו הביטה בו ישירות, עיניה קרועות לרווחה.
"אייל לא אוהב אותך, יוסרא, הוא הבין שעשה טעות."
"אתה שקרן! שקרן! הוא אוהב אותי, הוא יבוא לקחת אותי!" הדמעות
סנוורו אותה.
"לא, ילדה טיפשה, הוא לא יבוא, את לא מבינה?! דיברתי איתו, הוא
מעולם לא אמר לך שהוא אוהב אותך, מעולם לא הבטיח לקחת אותך, זה
הכל בראש שלך, את ילדה טיפשה ומאוהבת!"
יוסרא בכתה מרות, כמו ילדה קטנה, נשימתה שבה בין פרץ בכי אחד
למשנהו.
"לא יכול להיות, לא יכול להיות, הוא אוהב אותי, הוא יבוא לקחת
אותי מפה."
משה כהן הביט בה. מאחורי חזותו הקשוחה הסתתר לב טוב, איש מסודר
היה, חייו בנויים מסגרות מסגרות, גם דעותיו, והוא דבק בהם.
"תנו לבדואים את אשר לבדואים, וליהודים את אשר להם", היה מעוות
ציטוט בהדרכות לסיירים.
עכשיו הביט ברוך ביוסרא הבוכיה.
"לכי, יוסרא, לכי. לכי לאוהלך, לבעלך ולבנך הקטן, הניחי לאייל,
לו יש את חייו ולך את חייך, אסור לערבב, לא יצא מזה שום דבר
טוב, רק מוות ודם."

יוסרא הביטה בג'יפ המתרחק, מחתה את הדמעות באצבעותיה וניגבה את
אפה בשרוולה. אחר החזירה את הרעלה למקומה, חשבה על כך שאותו
אייל אכזב אותה פעמיים; הפעם הקודמת הייתה לפני יותר מחצי שנה.
היא הזדקפה. דומה שהגיעה להחלטה מסוימת והדבר הביא מרגוע מה
לנפשה.