לפני מספר ימים, אבד העולם ילדה. אהיה מדוייק יותר ואומר
ש-ילדה אבדה את העולם והשאירה אותנו מאחור, לחיות ולכאוב.
הכל הגיע בהלם מוחלט, הלם שקט. הלם שתופס אותך לא מוכן, כי לא
היית. לא ציפית ולא היית יכול לצפות את המקרה, הדברים עד עכשיו
לא מובנים.
אותה ילדה שהכרתי ועם זאת לא מספיק, איננה. איננה מבחירתה
שלה.

רגעים קשים שעברו עליי ועל כולם, צרמו בי כל הדרך להחזרתה אל
עפר הארץ. והכל כל כך לא נתפס, לא מובן, מה שעיניך לכאורה
רואות בבירור, הן לא רואות כלל, אך אוזניך חשות היטב את היגון
מקולותיהם של המתאבלים.
מספר ימים עברו, ואני יושב בבית במתאבלים שיושבים שבעה. הרבה
נראו ככאלה שחזרו לשיגרה הרגילה, לחיים שלהם, אולי בעצם כמו
שצריך.
סיפורים רבים אודותיה נשמעו, חיוכים על פני אנשים נראו, קול
הצחוק חזר. אולי מעין השלמה עם המצב, מחשבה שהכאב מאחורינו.
ובעודם ממשיכים לשבת, לחייך ולהעלות זכרונות טובים, אני קמתי
והלכתי.
בזמן הקצר בין קומי משם אל דלת הבית, תהיתי אם באמת חיי וחיי
האחרים חוזרים לשיגרה, להתנהל בצורה היומיומית, בלי האבנים על
הלב ובלי מחשבה אינסופית כיצד דבר כזה קרה. עניתי לעצמי שכן,
שהטראגדיה כבר מאחורינו וכעת אנו נקום בוקר בוקר, וכמה עצוב
שכך,  כאילו לא קרה דבר.  

איך שעזבתי את פתח הבית, ונפרדתי לשלום מן האם, ראיתי חברה
טובה, יושבת לבד בחושך, פניה מוסתרות. כשהסתכלה עליי, פניה היו
מלאות דמעות, דמעות מלאות כעס ואבל, דמעות שזוכרות וכנראה לא
יישכחו לעולם.
ישבתי לידה עוד זמן קצר בתקווה לנחם. וברגעים הבודדים והארוכים
האלו שישבתי עימה, חווינו שנינו יחד רגע קודר, רגע כבד. רגע
אמיתי של כאב.