עוד לילה הגיע, באנחה כבדה כיבתה את האור ונשכבה לצידו במיטה.
קיץ ורק מאוורר תקרה השיב רוח לצנן עור לח מזיעה. היא הקשיבה
לנשימתו, החזה עלה וירד במהירות. שפתיה מלמלו תפילת שמע
חרישית, ובקשה קטנה שלה שהתלוותה אליה: "אלוהים", לחשה: "בבקשה
שיהיה לילה שקט, אני מתחננת". "מה? מה אמרת?", הוא הסתובב
לעברה, מנומנם. "כלום מאמי, לילה טוב", נשקה קלות לשפתיו.
"לילה טוב", חייך ומשך אותה אליו, הצמיד את גבה אל בטנו בחיבוק
חזק. עיניה נותרו פקוחות בחשיכה, עדיין הקשיבה לצלילי הלילה,
ולנשימתו, שהחלה מאטה. נחירות קלות ליד אוזנה, היא ידעה שעוד
רגע קט והסכנה תחלוף, אז תוכל גם היא להרשות לעצמה לצנוח לשינה
עמוקה. לפתע הרגישה את זה. רעד עבר ביד שחיבקה אותה, תנועה
קלה, אבל היא היתה כה מורגלת בה, שהבחינה בה מיד. 'לא, בבקשה
לא', חשבה, גופה קפא תחת חיבוקו, אבל שוב היד נעה, הפעם בקפיצה
קלה. תחושה מוזרה עטפה אותה, כמו חרדה שלפני רעידת אדמה. היא
ידעה היטב מה הולך לקרות. הפחד אחז בקיבתה וגרם לבחילה. השריר
בזרועו שוב התכווץ, בכל פעם חזק יותר. 'זה יעבור, זה עוד מעט
יעבור', חזרה ואמרה לעצמה, כמנטרה. לפעמים הוא היה מספיק להגיע
לשלב העמוק של השינה, לפני שזה החמיר ואז שוב גופו היה נרגע...
היא קיוותה שגם הלילה זה יקרה,  אך כשאגרוף בלתי נשלט פגע
בכתפה, החשש רק הלך וגבר. היא עצמה חזק את עיניה, חסרת אונים,
לא יכלה לעשות דבר מלבד לחכות ולקוות שלא יתעורר, כי ברגע שזה
יקרה, הקרב הלילי הקבוע ייגמר בהפסד. כשהשרירים ברגליים החלו
להתכווץ היא חילצה את עצמה בעדינות מבין זרועותיו וקמה בזהירות
מהמיטה. השיטה היחידה שהכירה להתמודד עם הפחד היתה הסיגריה.

כל לילה שכזה שיחזר מחדש אצלה בראש את ההתקף הראשון שלו, לא
הצליחה לשכוח אף פרט. מדהים איך דווקא כשמתאמצים לשכוח משהו,
היזכרון בוחר להיתקע. אצלה במוח התמונות זזו כבסרט נע. היא
ראתה בבירור, כמו צופה מהצד, איך גופו נע באקסטזה, גפיו נזרקים
לכל הכיוונים, פניו מתעוותים וריר מבצבץ בין שפתיו. יכלה להביט
בעצמה, רועדת בבהלה, מנערת אותו, מגמגמת את שמו, האותיות
מסתבכות לה בפה, לא מבינה מה קורה, לא יודעת מה לעשות. לרגע
הגוף שלה ניצב משותק, שניה שעברה עליה בבהייה, נדמה היה לה
שעברה שעה בה ניצבה מעליו וגופה רפוי, נעטף בתחושת חוסר אונים.
היא שנאה להרגיש חסרת אונים. לא היה לה מושג כמה זמן עבר, רק
זכרה שלפתע ההבנה היכתה בה והיא כרעה על ברכיה לצידו. הוא החל
לחרחר, האישונים התהפכו בארובות עיניו והיא בכוח פתחה את הלסת
הנעולה בחוזקה, שולפת את הלשון שהחליקה אל מעמקי הגרון. הניחה
כרית תחת ראשו, והפכה אותו על הצד, נזהרת שלא להפגע מאותן
תנועות בלתי נשלטות של גפיו. היא זינקה אל הסלון, קיללה את
עצמה על ששוב שכחה שם את הסלולרי. 3 ספרות, כמה זמן לוקח להם
לענות, נבלות! בקול רועד דיווחה את המצב, מסרה כתובת, עיניה
מקובעות על הגבר המתייסר שכל כך אהבה.
ואז, השקט חזר. היא הניחה את ראשה על חזהו, חיפשה לשמוע את
הלמות ליבו,לחוש את נשימתו על לחייה. "הוא חי, הכל בסדר עכשיו,
הוא נושם, הלב דופק, הוא חי", הרגיעה את עצמה. "עדי", קראה
אליו, כמעט לחשה, בעודה מלטפת את מצחו נוטף הזיעה. "חומד, הכל
יהיה בסדר, עוד כמה דקות האמבולנס יבוא, ייקחו אותך לבית
חו..."
"לא", הוא קטע אותה, מתקשה לפקוח את עיניו, "לא צריך, תבטלי".
בקושי שמעה את קולו, כל כך חלוש ומקוטע. "ממי, אני לא יודעת מה
היה פה עכשיו, אבל מישהו צריך לבדוק את זה".
"לא", הוא התחנן, "בבקשה, אין לי כוח עכשיו, אני רק רוצה
לישון, חייב לישון". דיבורו האט ככל שהתארך המשפט, לא נותר לה
אלא להביט בו, וליבה נכמר בקירבה. הגבר שלה, גדול וחזק, זה
שהשרה בה תחושת ביטחון עצומה עד כדי כך שתמיד חשבה ששום דבר לא
יוכל לפגוע בהם. כמו לראות גורד שחקים קורס אל האדמה. היא
הביטה בטלפון, שנותר תקוע בין אצבעותיה, היססה.
"תבטיח לי שתלך לרופא אח"כ, תבטיח לי!"
"מבטיח".
היא ביטלה את האמבולנס ושכבה לצידו. ידיה עדיין רעדו כשליטפה
את עורפו, לחשה מילות הרגעה, יותר לעצמה מאשר עבורו, הוא שקע
תוך שניות ספורות אל תוך שינה עמומה. השקט שאחרי הסערה. גוש
ענק הצטבר לה בגרון, למרות שלא רצתה להתרחק ממנו, הייתה חייבת,
ברחה אל הסלון. היא התיישבה על הרצפה ברגליים מקופלות, חשה איך
הרעד זורם אל כתפיה, יפחות בקעו מגרונה. רק אז נתנה לעצמה
להתפרק, כשראשה טמון עמוק בין ברכיה, הדמעות ברחו לה, והיא לא
יכלה לעצור. מידי פעם חזרה אל החדר, בדקה דופק, ראתה שנושם, אז
היתה חוזרת אל הפינה בסלון, לא יכלה להשקיט את הפחד, להעלים את
העובדה שכמעט מת לה מול העיניים. רחש גרם לה להרים את הראש.
הוא בא אליה, "מה קרה לך?", שאל ברכות, והליכתו מוזרה, נעה בין
ארבע לשתיים. רגלו השמאלית נגררה על הרצפה, והוא נתמך בקיר.
"לא, לא", היא נבהלה, "תחזור למיטה, אני בסדר". "מתוקה שלי",
דיבורו עדיין איטי, מעוות משהו, והוא מעד כשניסה לשבת לידה.
"את לא בסדר, את בוכה". הוא נשכב, מניח את ראשו על ירכה והיא
ליטפה אותו. "אני בסדר מאמי, תחזור לישון, יפה שלי", לחשה
כשמחתה את הדמעות בכף ידה.

בכל לילה שכזה חוותה את הרגע מחדש וחוסר האונים התערבב עם
החרדה, בדיוק כמו בפעם הראשונה, רק ללא ההפתעה. היא שנאה
הפתעות, העדיפה את הידיעה. יש יתרון ענק בלדעת מה עלול להתרחש,
כי לא צריך בנוסף לכל הצרות גם להתמודד עם ההלם. היא חייבת
להיות בשליטה. להיות לצידו, כשהטלפון במרחק נגיעה, ומד"א בחיוג
מקוצר.  היא כיבתה את הסיגריה, צחוק מר נפלט מפיה כשנזכרה איך
לא הבין על מה היא מדברת כשהתעורר אחר הצהריים מהשינה. אפילו
כשהראתה לו את שטף הדם הכחול שנוצר לה באגודל, כששיניו נסגרו
עליו, סירב להאמין. רק המספר של מד"א שהופיע בשיחות יוצאות של
הסלולרי גרם לו להסכים ללכת לקופת חולים. היא רצתה להרוג את
הרופאה כשאמרה שאולי בסה"כ מדובר בעייפות של השרירים לפני
השינה. "מה את לא מבינה?!", אחרי רבע שעה של הסברים נעלמה לה
הסבלנות, "הוא איבד את ההכרה", כמעט צעקה, ועדי החזיק לה את
היד, כמנסה למנוע ממנה לקפוץ עליה: "אז תני לו כבר הפניה
מזורגגת לנוירולוג!".
הם נסעו הביתה בשתיקה. שניהם ידעו שעצביה מרוטים עד כדי כך שכל
גץ יגרום לפיצוץ, עדיף היה לא לומר דבר.
שבועיים אחרי זה, היא כבר לא ויתרה, למרות שהוא ניסה להתעקש.
הפעם היתה חכמה. היא התקשרה לחבר שלו ב-3 בבוקר ביקשה ממנו
שיקפיץ אותם לבית החולים לפני ששוב יאבד את ההכרה. "אתה צוחק
עליי", ענתה לרופא כששאל אותה במה השתמש. "אנחנו לא נוגעים
בכלום, לא לוקחים כדורים, לא מלקקים בולים, אפילו לא מעשנים
גראס". "ייתכן שבלי ידיעתך..." , הוא התעקש, "אין מצב, אתה
מוזמן אפילו לקחת בדיקת דם ולבדוק, הוא מספר לי הכל, אנחנו
גרים ביחד, פשוט אין מצב". היא עמדה על שלה. המבט הלא מאמין
שתקע בה הרתיח אותה. "אתה מבזבז את הזמן שלך ושלנו!". "תראי",
התנסח בזהירות, "פה זה לא משטרה...",  "לא, אתה תראה, לדעתי זה
התקף אפילפטי, אולי כדאי שתבדוק את העניין הזה. השעה עכשיו 4
בבוקר, ואולי אני נראית כמו סטלנית כי לא ישנתי כבר שבועיים,
אבל אנחנו לא מתקרבים לשטויות האלה, אז פשוט תעשה את העבודה
שלך, בסדר?"
כמה נלחמה אז. לשכנע אותו, את הרופאים, ואז לבלות חודש שלם
בריצות בין העבודה לבית החולים. כאב לה לראות כשחזר הביתה כמה
הוא סובל, איך איבד את העבודה, הלחץ של המשפחה. הכדורים שלקח
אחרי שהכריחה אותו, ההזיות המטורפות שליוו אותו. פעם הלך מכות
עם הדלת של הארון כי היא קיללה אותו, פעם האשים אותה שבגדה בו
עם גבר אחר בזמן שישן לצידה במיטה. אבל הכי נורא, הפעם שהכי
הפחידה אותה, היתה כשחזרה מהעבודה ומצאה את ידיו שרוטות לאורכן
ולרוחבן. אחרי ויכוח ארוך הסכים לספר לה שראה תולעים מתחת לעור
וניסה להוציא אותן משם עם סכין. היא ניחשה שהזיות רבות אחרות
לא סיפר לה. לפעמים חשבה שטוב שכך ואז כעסה על עצמה. איך יכול
להיות שהוא סובל והיא לא רוצה לדעת מזה? לפעמים הרגישה שהיא
חרא של בנאדם, בעיקר כשהיתה נשברת ומתחילה לבכות, כשכל מה
שרצתה זה לילה אחד שלם בו תוכל לישון רגועה. איך אפשר לישון
כשאתה מפחד ממה שיכול לקרות בינתיים לאדם ששוכב לצידך.

מותשת חזרה אל המיטה, נשכבה על צידה במרחק מה ממנו, שלחה את
ידה ללטף את ראשו. היא הביטה בפניו הישנות, עדיין כמהה אליו,
כמו ביום הראשון בו התוודה באהבתו אליה, רצתה לחבק אותו
ולהעלים את כל הרע שבחייו. היא סלחה לו על כך שנפרד ממנה
בזמנו. הוא ראה איך המצב מכאיב לה, איך עם כל לילה שעבר היא
הפכה יותר ויותר לצל של עצמה. שניהם היו צריכים את הזמן לבד,
להבין את הדברים החשובים שבחיים. הוא הבין שהיא זו שנתנה לו את
הכוח להתמודד, היא גילתה שללא החיבוק שלו בלילות גם ככה לא
תוכל להרדם.
כשגופו נרגע אט אט, כמו סופת ברקים שמתרחקת, אימצה אותו אליה
והרשתה לעיניה להיעצם.