[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ארבל הכרמלי
/
רומן מסומם

היה זה בקיץ 1988, עת ירדתי לשמ"פ בדרום עם רכב שזה עתה
רכשתי.
בערב הראשון יצאתי מהבסיס ונסעתי אל העיר הגדולה, ממש בלי מטרה
מוגדרת אך עם כוונה ברורה; לתפוס "כוסית" אשר תנעים לי את
שלושים ימי המילואים.
באמת שלא חלף זמן רב ובעוצרי לפני מעבר חצייה במרכז העיר, חצו
בו שתי יעלות חן. צפרתי קלות בצפצפת המנגינות והן הרביצו חיוך.
חלפתי על פני מעבר החצייה והאטתי רכבי לידן. שאלתי אם תיאותנה
להתלוות ל"יתום" כמוני לבית קולנוע.
תגובתה של אחת מהן הייתה: "קולנוע יש לך בבית... יש משהו יותר
אטרקטיבי באמתחתך?" ובטרם הגבתי הציעה לי להתלוות אליהן.
השתיים עלו לרכבי העמוס בציוד צבאי וברובה. אחת, שמה מירה,
התיישבה לידי ואילו השנייה, גיזל, התיישבה מאחור. מירה כיוונה
אותי אל היציאה הצפונית של העיר, אל חורשה עבותה ובמרכזה
ציוותה עליי לעצור. בלי שהייה, יצאה מהרכב, הסתובבה אנה ואנה
וחזרה לרכב עם ראש בקבוק שבור.
"סחבק" בכלל לא הבין מה מתרחש אל מול עיניו, שואל... ונתקל
בצחוק לגלגני.
השתיים פוררו כמה סיגריות ששלפו מחפיסה, הוציאו עוד חומר עטוף
בנייר כסף, חיממו אותו עם גפרורים, פוררו אותו וערבבו עם הטבק.
לאחר מכן דחסו הכל לתוך ראש הבקבוק והבעירו את התכולה. ריח
מתקתק התפזר בחלל הרכב והשתיים החלו לשאוף מהחומר לסירוגין
ו"סחבק" כאילו נשכח.
האמת שהציעו לי לטעום אך הפחד השתלט עליי ופנטזתי כי אהיה
מסומם והן תגנובנה לי את הכסף ואת הרובה... וכך הפכתי להיות רק
צופה מהצד.
מירה התחילה לצחוק כל הזמן ואילו השנייה רק בכתה. מירה סיפרה
לי שהשפעות החשיש אינן קבועות וכי לפעמים נכנסים למצב רוח טוב
ולפעמים ההפך וביקשה שאסיע את גיזל לביתה. כך עשיתי ולאחר מכן
הלכנו מירה ואני לדיסקוטק.

למחרת נפגשתי כבר רק עם מירה, לא חששתי מליסטים, טעמתי, ריחפתי
והתאהבתי גם בחומר וגם במירה. רקדנו בדיסקוטק והרגשתי כמרחף,
תינינו אהבים - נראה כל סיבוב כנצח... נהייתי צמא, תרתי משמע.
דרך חזרתי, בנהיגה, לבסיס לא הייתה קלה...
הלילות, אפופי ריח מתקתק, עם סקס אדיר בעוצמותיו, הפכו את
שלושים ימי השירות לדבר המענג ביותר בחיי...

היה קשה לחזור אל המציאות היומיומית, אל השגרה האפורה, אך
מאידך...
יש גם גבול לכל תעלול,
יש אישה, ילדים ועסק החייב בתפעול
אז נפרדנו באלול,
לא קבענו כלום,
נשאר הכל פתוח -
שום המשך לא היה בטוח.
חוזרים אל החיים השגרתיים
בהם לא ניתן להמשיך גם עם הסמים
כי זה לא טוב לעסקים
להיות שייך למתמכרים.
סיפרתי לחבר על החוויות -
על הטעם החדש שיש לחוות,
הוא הסתקרן לקבל פרטים -
ביקש: "רק פעם אחת בחיים".
אבל איפה את החשיש רוכשים?
הרי אינני מצוי בפרטים
והוא מנחש
שב"ואדי" בטח יש.
ירדנו עם ערב ל"ואדי"
וחיפשנו סוחר פוטנציאלי.
ניגש מישהו שלא נראה לי
ושואל מה כאן איבדתי...
מגמגם... מהסס...
אבל הוא קולט -
שטר של 100 מבקש ולנו אומר:
"חכו כאן, לא אבושש" (לחזור)
מחכים ומחכים בפינה אפלה
שעה קלה כבר חלפה,
האיש לא חוזר,
אני כבר מתייאש,
פונים אל רכבנו
ויודעים בלבותינו
כי נכשלנו במשימתנו,
כן, צחקו עלינו!
פתאום מאי-שם
מגיחים שני אנשי יס"מ
חיפשו בגופינו פה ושם -
מזל שלא השגנו את הסם.
עמדנו פשוקי רגליים
אל-על מונפות הידיים,
סרקו גופינו,
חקרו מקום מוצאנו,
ביררו סיבת הימצאותנו -
לאפס הורידו גאוותנו!
בי נשבעתי,
כך החלטתי
שלעשן חשיש לא בא לי
אם הנגזרת היא ההשפלה שעברתי.

חלפה שנה, שוב קיבלתי צו קריאה לשמ"פ, שוב ירדתי דרומה
והתקשרתי למירה, טלפונית. אפשרי היה בהחלט שאגלה שהיא קשורה
למישהו אחר וששלושים הימים עומדים להיות קשים, במיוחד כאשר
במחשבה אשאף להשוות המצב למה שאירע שנה קודם. לשמחתי הסכימה
לפגוש אותי כבר בערב הראשון, כך שלא בוזבז זרעי לשווא במעשה
אונן אף יום מתוך 30 הימים. שוב היו אלה שלושים ימי בילויים,
זיונים וחישושים - מיקס מטריף שעושה אותך מטורף על צווי קריאה
למילואים.
יכולתי לשלב בסיפורי זה קטעי ארוטיקה משובחים, והאמת היא שרבים
משיריי מכילים ערגה לאותם הלילות, אבל כך יתארך סיפורי ויהפוך
לספר. ההבדל המהותי בין השנה שעברה לפעם זו, היה בסיום התקופה.
בפעם שעברה נפרדנו בלי מילה, בלי ידיעה או תכנון של פגישה
נוספת ואילו הפעם השתנו הנסיבות.
בערב הפרידה, בעת שאנו מפוכחים לחלוטין, חשפה לפתע מירה, שמספר
חודשים לאחר קיום יחסינו בשנה שעברה, היא ביצעה הפלה.
"משערת מי היה האב?" שאלתיה והיא השיבה שאיננה משערת אלא בטוחה
שזה אני.
"אז למה לא התקשרת לידעני?" שאלתי והיא השיבה ממש בשלווה
סטואית:
"גבר של אישה אחרת הנך ולא תהיה שלי לעולם... כשהתחלתי אתך את
הרומן עשיתי זאת בהכרה מלאה שהנך נשוי וגם בתור אהוב לא יהיה
קל עמך בשל 300 הק"מ המפרידים בינינו. ידעתי שאם אדווח לך, אני
לוקחת על עצמי סיכון שאאבד אותך לחלוטין כי עלול אתה לתפוס
מרחק... אינך מכירני ועלול לסבור שעם כל מילואימניק אני מעבירה
חודש מחיי כל שנה... עדיף היה מבחינתי להמתין ולראות אם בכלל
תשוב אליי פעם נוספת."
הידיעה הטרייה על האבהות ומחשבתה האנליטית הנכונה גרמו לי
להרבה הערכה כלפיה אך היא חשה שעדיין נוקט אני ביחס של "כבדה
וחשדה", לא נרתעה והובילה אותי לבית אחותה אשר מימנה את הוצאות
ההפלה. שיחתי עם אחותה והמסמכים שהוצגו בפניי מחקו לחלוטין כל
צל של חשד והביאוני להאמין לסיפורה במלואו.
מכאן והלאה הפכה מירה מ"סתם זיון טוב של חודש בשנה" למישהי
שקשריי עמה החלו להתקיים כל השנה... לא הרבה במעש אך לפחות
בטלפון, מדווחים, משתפים ומיודעים כל אחד בפרטי חייו של השני.
אי-שם בשלהי 1990, קניתי "סובארו" חדשה שהיה צורך לעשות לה
"הרצה" (זוכרים המושג?). היעד היה, כמובן, דרומה! היה זה רק
טבעי לשלב הנאה בהנאה...
חשבתי לעצמי למה שאת זמן הנסיעה לא אעביר בנעימים והצעתי
לחברי, המכונאי אשר טיפל בכל הגרוטאות שהיו לי קודם לכן,
להצטרף אליי. התקשרתי למירה, ביקשתי שתארגן חברה לידידי כדי
שלא ייוותר לבדו בעת שארצה להתייחד עמה. הגענו לב"ש, לבית
חברתי הרווקה, והיא הובילה אותנו לבית חברתה, שם טענה שיהיה
הרבה יותר שקט מאשר בבית הוריה. הגענו לבית החברה, התרווחנו
לנו בסלון ביתה ורק אז התברר כי היא נשואה ושבעלה בשירות
מילואים.
היא הוציאה על השולחן בקבוק וודקה, מיצים ופיצוחים והכל היה
מוכן ומבושל לערב נעים שעתידו עוד היה לפניו. המשקה החריף פוגג
את חוסר הנוחות בין הנוכחים והשיחה גלשה לכיוון "הנכון" כאשר
האווירה הולכת ומתחממת...
לפתע נשמעה נקישה על הדלת. החלטנו כי מי שלא יהיה המקיש, הוא
איננו רצוי ולכן לא התייחסנו... המקיש היה עקשן והגביר הקשותיו
ואנו בסירובנו. פתאום נשמעו צעקות מחדר המדרגות:
"תפתחי את הדלת, זונה שכמוך..."
המארחת זיהתה את קולו של אבי בעלה... התברר שגר בסמיכות וראה
אותנו עוד בעלותנו לדירתה ותמה על המסיבה שכלתו מארגנת
בדירתה...
לשמע צעקותיו נכנסה המארחת להלם והחלה משסה בנו להימלט מיד
מהדירה. הדבר היה בלתי אפשרי מכיוון דלת הכניסה, שם ניצב משבית
השמחה. הערכת מצב קצרה גילתה כי דרך ההימלטות היחידה היא דרך
חלון השירותים, בהשתלשלות על גבי צינור הביוב.
ראיתי שחברי נהיה לבן כמו סיד מעצם רעיון ההשתלשלות, ובעצם
החליט כי ליפול לידו של משבית השמחה זוהי האלטרנטיבה המועדפת
על-ידו.
לא יכולתי להרשות כי המארחת תיפגע ועמדתי על דעתי כי עליו
להשתחל ומיד דרך החלון... לא הייתי מסוגל להוות עבורו דוגמה
מוקדמת וזאת מתוך חשש פן יתפוס פאניקה ולא ירד אחריי.
צעקותיי וניעורו הפיזי הביאוהו להתעשת, על החלון טיפס, דרכו
השתלשל, קצת התפלל, שעה לו האל, ולקרקע הגיע שלם. אני אחריו,
בצעד מאושש, מתבסס על הצלחתו, נפרד מהחלון, מתגלש על הצינור
ובראשי המחשבה - מציאות או חלום?
מירה ירדה דרך הדלת הראשית, כאילו רק היא והמארחת עשו מסיבה
פרטית, והמארחת ההמומה בביתה נשארה - היא באותו הלילה לא הגיעה
לאביונה...
פנתה השלישייה לבית מלון - חברי פנה לישון ואילו אני ומירה...
אל המעשים המוכרים.

בתבנית זו, של שלושים יום ביחד ואחד-עשר חודשים של שיחות
טלפוניות בלבד, התאפיין הרומן במשך כחמש שנים. מעולם לא ביקשה
מירה לעצמה יותר מאשר את נוכחותי סביבה, מעולם לא ניסתה לערער
את חיי הנישואין שלי... היא כמו הייתה מאהבת חכמה שידעה את
מקומה. לא פעם שאלתי עצמי הכיצד החליטה רווקה לתת לשנים לחלוף
בקשירת גורל עם נשוי במקום להתערות בחברה מתאימה שתאפשר לה
לבנות בית ומשפחה משלה... היו אלה מחשבות שלי עם עצמי; מעולם
לא חיטטנו בנבכי הנשמה האחד אצל השנייה וידענו להתמקד רק במה
שהפך את הרגעים שלנו ביחד למשהו שלעולם יהיה חרוט בלבותינו
וילבה את יצרינו, גם אם תיפרד דרכנו.

והנה, בשנה החמישית לירידתי לשמ"פ, קלקלו לנו את התוכנית
ובמקום בנגב הוצבתי ברצועת עזה. הלילות של "ביחד" לא היו מנת
חלקנו עקב הנסיבות אך מירה הגיעה לבסיס באחד הבקרים ואז אמרה:
"ראה אהובי, חמש שנים אתך הנני, בלי תנאים, בלי בקשות ורק
התקווה שחייך יעלו על שרטון ולא בגללי שימשו את תקוותי ואת
אמונתי שאי-פעם אהיה יותר ממאהבת עבורך. במשך כל חמש השנים לא
נטעת בי שביב תקווה שאכן כך יקרה ולכן, אהובי... באתי להיפרד
ממך."
נעתקו המילים מפי... בעצם מה כבר אפשר היה לומר לה? הרי לאורך
השנים ההקרבה הייתה מצידה; אני רק קיבלתי, נהניתי מחסדיה, בלי
להבטיח מאומה כדי לא לשקר, אבל גם ל"יושר" שכזה יש אורך חיים
מסוים בלבד.
התבוננתי בדמותה המתרחקת כאשר מחשבתי מתמקדת בעובדה כי זו בעצם
הפעם הראשונה במשך חמש השנים שחלפו, שפגישה בינינו לא כללה
יחסי מין.

חלפו שנים רבות, סבורני כשבע שנים ואולי יותר. לא שמעתי ממנה
דבר וסברתי כי מצאה את אושרה והפכה להיות אשת איש ואימא.

בפברואר 2000, עשיתי דרכי מאילת לחיפה ובחולפי בב"ש צצו
הזיכרונות, אליהן נתלוותה הסקרנות מה עלה בגורלה. ניסיתי לאתר
את בית הוריה כפי שזכור היה לי... לא הייתה זו משימה קלה כי
העיר כולה כל כך השתנתה... אבל הגעתי.
נקשתי בדלת והמתנתי שאימא או בן משפחה כלשהו (הייתי מוכר
בביתה) יפתחו לי הדלת וכה הופתעתי שהיא עצמה ניצבה מולי. היו
אלה דקות בלי מילים, שני אנשים שמריצים במוחם במספר דקות
זיכרונות של חמש שנים ורק העיניים מדברות.
היא התעשתה ראשונה והזמינה אותי אל בית הוריה, הושיבתני בסלון
הבית ואצה לפנות למטבח להכנת הקפה. אישה חכמה הייתה - אפשרה
לשנינו לעכל ולארגן המחשבות. היא חזרה עם הקפה השחור, התיישבה
לא קרוב מדי אליי ורק חייכה. בינתיים עוד לא נאמרה מילה בינינו
וכבר חלפה כרבע שעה...
לגמנו הקפה בדומייה ושוב רק העיניים מדברות עד שסיימה ללגום
מספלה, יצאה את הסלון ושבה לאחר מספר דקות מסורקת ומאופרת, מה
שלא יכלה לעשות קודם כן לקראתי.
"בוא איתי", אמרה ולא יספה.
הובילה אותי אל מחוץ לבית הוריה, ניגשה למכוניתי ואמרה שוב:
"בוא איתי."
בזמן הנסיעה סיפרה כי הינה עדיין רווקה אך איננה מתגוררת בבית
הוריה ושמצאתי אותה שם רק במזל. הגענו לדירתה הקטנה והבלתי
מטופחת בעליל ותוך עשר דקות מצאנו עצמנו במיטה, כאילו כלל לא
חלפו להן השנים. זוכרים את הפעם שנפרדנו והייתה זו הפעם
הראשונה בלי סקס? ובכן, הפעם הייתה זו הפעם הראשונה של סקס אך
בלי סמים! סקס של שניים בלי תפאורה, סקס של שניים ולא בבית
מלון, לראשונה!
כבר לא האשימה אותי בניצול... הנה הייתה שבע שנים בלעדיי ולא
שפר עליה מזלה... אני כבר לא סיבה למפלה בחייה... מהן הסיבות
לא אדע עד היום. לאחר מספר שעות נפרדנו שוב מבלי לדעת מה צופן
העתיד.
בניגוד להתנהגותה הדיסקרטית בשנים שחלפו, הנה עתה מסיבה בלתי
ברורה החלה להתקשר אליי הביתה בשעות בלתי קונבנציונליות, כאילו
בכוונה ניסתה לחשוף את קשרנו בפני בת-זוגתי... אולי איזו מין
נקמה שמהותה לא ברורה.
בלית ברירה, נאלצתי לראשונה בחיי להיות קשוח עמה ודרשתי במפגיע
שלא תתקשר יותר.

זהו סופו של רומן שנות ה-90 בחיי.

15/05/02 ©







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סקס, סמים
והמצביע של
העכבר

- וודסטוק 2010


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/6/06 23:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ארבל הכרמלי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה