אותו הבוקר ישבתי בחדרי הצונן וידעתי שבחוץ לוהט.
המזגן עבד במלוא הכוח ומנע ממני לחוש את השרב ששורר ברחובות
כבר ימים מספר.
חלון חדרי משקיף על רגלי אנשי הרחוב. אני גרה מתחת לקומת קרקע
בחדר מרווח המצויד במטבח, שירותים ומקלחת -וזה מלבד לחדר
השנה.
אני בת עשרים וחמש וכבר יכולתי להרשות לעצמי חיי מותרות. בעלי
היה ילד יחיד במשפחה עשירה וכשניפטר שנה שעברה, חמישה חודשים
אחרי נישואינו, השאיר לי את החדר הזמני שהתגוררנו בו. מכיוון
שכך כל התכולה בדירה הייתה זוגית. המיטה הייתה רחבה, היו שתי
כסאות בחדר ושתי מברשות שיניים על הכיור.
החלון משקיף עד למותני האדם שעובר לידו. בחורות עם שמלות
ארוכות נשרכות , בחורים וגברים עם מכנסיים קצרים וארוכים,
רגליים שעירות , רגליים נאות... ולעיתים חולף ילד שמבחין בי
ומחזיר לי מבט זעום ומופתע. אני מיד מרכינה ראשי כאילו תפס
אותי מציצה אל עולם שאינו שלי.
כל ערב בשעה 8 הייתי ניגשת לארון הבגדים ופותחת את דלתותיו-
מיד כבטקס היו גולשות החולצות מהארון. קודם הירוקה ואחריה כל
הבגדים שהועמסו ללא מחשבה. כל ערב הייתי בוחרת בגד אחד ליציאה
הלילית שלי למשפחת ברודנשטיין. כל ערב הייתי עושה זאת בלי חשק
ורצון. וגם בלילה זה.
כשהגיעה השעה שמונה, ניגשתי לארון הנחתי לבגדי לנשור ותפסתי את
החצאית הקצרה החומה עם הווסט התואם לה.  הבטתי במראה והחלקתי
יד על שערי.
השרתי עיניים לעיניי ולא ראיתי בהן כלום. שום דבר לא התחדש. גם
היום אני הולכת לשמוע את אותו נאום מפיה של גברת ברודנשטיין.
אחזתי בתיקי, נשמתי עמוקות את האוויר הקר וצעדתי אל תוך החום
והלחות שחיכתה לי בחוץ.
את הדרך לביתם הכרתי יותר טוב מכל דרך אחרת. דרך זו גם הייתה
השנואות מבין הדרכים שהכרתי. מכל ספסל ניבטו אליי עיניים
מוכרות וכל אדם נדמה לי כיואב. פעמיים קפץ לבי למראה שער חום
קצוץ ועור שחום. פעמיים התאכזבתי ועלו דמעות בעיניי כשידעתי
ששוב טעות היטלה בי.
וכל ערב נצרכתי לעבור אותו מסלול ייסורים שהגיע לשיאו בבית
המוקף ירוק ופרחים שזורים בחלונותיו.
אני נכנסת מבלי לדפוק על הדלת, אין צורך שיודיעו על בואי, אני
היחידה שמגיעה בשעת הערב הזו.
ראיתי את גברת ב. עומדת מולי ובמכניות שאין בה רגש רכנתי לנשק
על לחיה הרכה. היא כהרגלה אחזה בי בהתרגשות . ביד רועדת, ובפה
ממלמל לחשה באוזניי- "עדיין לא, דנושקה,עדיין לא?..."
אין לה צורך בתשובה. מספיק לה מבט אחד בעיני ושוב היא ממלמלת
"חושך..חושך.." אני משפילה מבטי. שתפסיק לצפות ולצפות.  עוד
רגע אחד עמדה שם במבט על פניה ששידר חמלה ואהדה ,אחר התנערה
והלכה לטפל בתה הרותח ובעוגיות.
מר ב. ישב ממתין בכורסת העור שבסלון המפואר. ידו האחת ליטפה את
פסל הצב הענקי שהוצב סמוך לכורסתו, וידו השניה רעדה על ברכיו .
לפני שהספיק לקום בכדי לקבל את פני הנחתי עליו ידי ומנעתי ממנו
את המאמץ. בירכתיו לשלום והוא בעניים שלא מפסיקות לדמוע ענה
משהו לא ברור.
זהו, רק לשבת עכשיו ולדבר על המצב המדיני, להעמיד פנים מודאגות
מרמת האבטלה ולצעוד חזרה הביתה שם או... התאבנתי . על הכיסא
שרגילה אני להתיישב-כדרך כל הזמנים- ישב גבר צעיר , שחור שער
ועיניו בורקות. למראה פניי ,נבהל והתרומם מיד "סליחה, תפסתי לך
את המקום" מלמל בחופזה  "אני יוני א..." הצבע חזר לפני. במבט
שני זיהיתי את הבחור. הוא אחד מחבריו הרבים של יואב- הגיע
לחתונה במדים, ומאז לא ראינו אותו- אולי היה בהלוויה, אך לא
יכולתי להיזכר.
יוני המשיך לדבר, כמה משפטי היכרות ופתיחה , אך אני איבדתי
עניין מהר מאוד. רק כשאמר שהוא מתנצל על היעדרותו מההלוויה
נעורה סקרנותי ושמתי לבי לדבריו. מסתבר היה שהבחור בילה בחצי
השנה האחרונה בהודו והיה מנותק לחלוטין מהארץ. "כשחזרתי"- אמר
, עיניו לחות " לפני כיומיים אמרו לי על האסון , אני ,א..."
בשלב זה קולו נשבר" אני כל-כך מצטער , לא מאמין שזה קרה אני
..."
הבטתי בו, יושב על הכיסא שלי בבית הורי המת בחברת אישתו , מבקש
רחמים על צערו.
"איני יכולה לנחם אותך" שמעתי את קולי ,קר וקשה.  הוא נרעד
למשמע קולי , פניו תהלהוטות להביע את רגשותיו הועמו . הוא שקע
במושבו ומלמל התנצלות על היעדרותו מהלוויה.
"אני הולכת עכשיו כי איני מרגישה טוב" פניתי ליציאה
"רגע" התרומם בזינוק ממושבו "יואב רצה שאתן לך משהו מהודו-
התחיל מחטט בכיסי מכנסיו" זה חפץ שהאגדה  שנרקמה סביבו שבתה את
לבו של יואב . עוד לפני שפגש אותך , חלם להעניק צמיד זה לאחת
שיינשא לה.. השבענו אחד השני שהראשון שיגיע להודו יחזור עם זה
ויעניק לשני- אז היינו יואב ואני חברי נפש . אחרי החתונה
נתפצלו דרכינו- לא באשמתך" מיהר להוסיף , כשראה את עיני
מצטמצמות בחשד "כל אחד היה עסוק, אך זכרתי את ההבטחה. והנה
חזרתי...ויואב, יואב לא כאן."
מלותיו האחרונות  הגיעו אליי באיטיות רבה . ראיתי את פיו זע
כמו בהילוך איטי .
יואב-רסיס אחד חד , לא- עוד רסיס שננעץ , כאן- אלפי רסיסים
שהזילו דם מלבי.
עצמתי עיני והנחתי ראשי על הקיר הצונן. אחרי השבעה הניחו לי
לנפשי. אף אחד לא ההין להזכיר את שמו באזורי, שום זיכרון לא
הועלה ,שום מחברת לא נפתחה.
לא. ייצבתי עמידתי ומול פניו מוכות היגון של יוני פסעתי לכיוון
הדלת. כדי לא לבצע יציאה דרמטית יותר מידי וכדי לא לעלוב בזוג
ב. אמרתי ליוני " יואב מת, ואתו חלומותיו וחפציו. אין לי צורך
בעוד דבר שיזכיר לי את חוסר נוכחותו. יש לי מספיק כאלו בראשי.
בביתי."
השרתי מבט ליוני והרשתי לו להיכנס לעולמי הסגור לרגע. הוא הביט
בעיני ונרתע בכאב.
כשיצאתי מהבית יכולתי לקלוט את דמותו של יוני אוחז בצמיד בידו
ומתייפח לגברת ב. "אהבתי אותו "...
"גם אני" לחשתי בלי קול. ולרגע עברה חמלה בלבי ומיד נעלמה.
וסגרתי הדלת מאחוריי.