עומד כרגע מול הגדולות שבסכנות. החיים. כולם הרי מתים מהם.
מנסים למצוא את מקומם בהם. חייבים לעבור אותם. להתקיים בהם.
"להצליח בהם", מבלי לדעת מהי הצלחה. ליהנות מהם. מחכה להבין.
למצוא. את המתיקות הזאת. את היופי. הקול הנעים. המגע הרך, החם,
הבוטח. הטעם. הטעם לחיים האלה. שוחה בים של לבד. של סתם. קורא,
רואה, שומע את כל הלוקשים שמנסים להאכיל אותנו.  ורואה, מרגיש,
שומע את המציאות המרה.
אם אחסר מהחיים. לחיים לא יחסר דבר. אני מודה. אני רוצה הצלחה.
אני מודה. אני רוצה כסף. אני מודה אני רוצה ליהנות. אך יותר
מהכול אני רוצה את אותה אחת שתמלא את החושים שאולצתי לחכות
להם. ועדיין מאולץ.
אנו חיים מרגע לרגע ברדיפה, בדחיפות. בצעקות. מבלי לדעת מהו
הדבר האמיתי שעלינו לחפש.
האופטימיות הזאת מגעילה אותי. "יהיה בסדר". לא. לא נכון לא
יהיה בסדר וגם אם יהיה זה לא אכפת לי.
אני לא רוצה את מה שיהיה. אם אחפש תמיד את מה שיהיה אחיה
ברדיפה מתמדת. מבלי לעצור ולראות את הנוף. את נוף החיים.
כמה פעמים אמרו "יהיה בסדר" ולא "הכול בסדר".
אני חושב על הסמנטיקה העדינה מאוד של הדברים האלו ומבין כמה זה
חשוב לדעת מה אתה חושב, על מה את חושב. מה אתה מרגיש. מהו רגש,
מהי מחשבה. אילו מאפיינים יש לאותם רגשות ומחשבות שאתה יודע
שדווקא אותם אתה חש ולא אחרים. אולי אתה עצוב וחושב שאתה כועס.
אולי אתה מהרהר בעתידך אך למעשה בכלל לא מיושב עם ההווה.
ומזה הכול? הכול זה סתם מילים.
אני עושה את הקל מכל.
ללא ספק. ישנם כאלו שיאמרו אתה מחפש. אתה תוהה אתה בודק. ומי
שתר לבסוף ימצא. מי ששואל הרבה חזק ונכון לבסוף יקבל תשובה.
ללא ספק שטויות והבל.
אני יודע מה אני. כלום. שאריות של אבק. של חול. שהחליטו
להצטופף ביחד וליצור כמין גוף שכזה. באותו הרגע ממש נשבה הרוח.
חשבה שלגוף יש פוטנציאל. אך איזה טיפשה. סליחה לא טיפשה,
"אופטימיסטית". (שאולי היא צדקה ואני הוא הטיפש. סליחה שוב לא
טיפש, "אופטימיסט"). בקיצור אותה רוח עם רצון ושאיפות החליטה
שהיא משאירה קצת ממנה שיחלחל בתוך החול והאבק הללו ותגרום להם
לזוז, לחשוב, לכתוב דברים טיפשיים.
אגב, עצמי, אנוכי יודע שאני תוצר פשוט של שני אנשים שפשוט עשו
את זה ולא חשבו על ההשלכות ברות האסון.
ולענייניי שהרי הנני יודע שאני מבצע את הקל שבקלים. מבקר.
שופט. אומר מה לא נכון ובאיזו דרך אנו נופלים. אך איני מיצר או
לפחות מגלה דרך נכונה.
עוזר, וראשית לעצמי, למצוא מהי הדרך הנכונה. מכיוון שאם תשלח
אנשים לדרך שלא חקרת בקפידה לעולם אי אפשר לדעת מה ימצאו או
כיצד יחזרו מאותה הדרך.
ובקיצור הנני אשליה של משהו שאף אנו לא יודעים מהו ואם הוא טוב
או רע.
אני עוזר ללא ספק אך מי שם את מי שופט שיאמר שה"עזרה" הזאת
שאני מושיט טובה היא. אולי לימים יתגלה כי היא למעשה סוס
טרויאני ותו לא. אולי גם לעצמי.
הסוס הזה ללא ספק גורם לחשוב על מהות המתנה ומהי בעצם מתנה.
לא?
אני מחכה לשעון המעורר הזה שיגרום לי להקיץ משנת הטמטום. לזאת
שתעזור לי לא לטבוע באוקיינוס השחור הזה. העכור. העצום.
האוקיינוס של היגון והבדידות.
היא לא צריכה לעשות כלום. שום מאמץ פרט מלהיות שם לאהוב אותי
בכל מאודה ולהיות מושא אהבתי.
אני משוכנע שכך כשאחצה את הגדולים שבסכנות יהיה לי יותר קל
לעשות זאת עם מישהי. "החלק האחרון בפאזל" כמו שאומרים.
הפיקציה הזאת שכולנו מחפשים.