כשאני ואמא חוזרות לחדר עם סבתא והקפה מארומה, הביקור הזה
מתחיל להיות מעיק. באמת הפתעתי את עצמי כשהסכמתי כל כך מהר
לביקור בבית אבות. נדמה שכבר כמה חדשים שאמא מהללת את המקום
הזה, למרות שסבתא עברה לשם רק לפני שבועיים.
סבתא לוגמת מהקפה ואני רואה איך אמא מתחילה להרגיש לא בנוח.
"איפה התמונה של בת שלך, ככה שמנה שמנה?" היא שואלת על תמונה
של אחותי כשהייתה תינוקת, ואמא מתחילה לחפש במגירות. את התמונה
היא לא מוצאת, אבל אני שמה לב לערימה של אלבומים במגירה השנייה
מלמעלה.
"אני רוצה לראות תמונות", סבתא מגישה לי אלבום חום גדול, ואני
מדפדפת. מאחורי הפלסטיק המתקלף מחייכות אליי גרסאות צעירות של
סבא המנוח ושל סבתא שיושבת לידי, חסרת אונים לחלוטין.
סבתא מספרת שהייתה היום מסיבת יום הולדת לאנגלוסקסית שגרה בבית
האבות; היא כבר סיפרה לנו על זה שלוש פעמים מאז שהגענו.
אני מבקשת עוד אלבום, ומתחרטת. את התמונה ההיא אני מכירה. סבתא
חוטפת את האלבום מידיי.
"זה כמו היא, לפניה", היא מצביעה על אמא, שמחייכת במבוכה, "גיל
חצי שנה היא מתה, ככה זה, פה את רואה זה אני ובעל שלי ובן שלי
וכאן היא והיא מתה, אז פנים שלנו ככה לא שמחים. אחרי היא מתה
שבע שנים חיכית לה", היא מחווה בראשה לעבר אמא.
"אני רוצה כבר ללכת בשמים, אבל משיח לא בא", משיח, בשביל סבתא,
הוא מלאך המוות.
"סבתא, את יודעת מה זה משיח?"
"זה הוא בא לקחת אותי בשמים."
"לא, סבתא, משיח בא ומחזיר את מי שכבר הלך."
"מה, איך זה יכול להיות?"
"ככה."
"מחזיר מי כבר הלך? אין דבר כזה."
"זה מה שהמשיח עושה."
ברדיו, בדרך הביתה, מיק ג'אגר שר:
oh no, don't you bother me no more.
יש בזה משהו.