באותו הלילה לא פסקו היריות.
הכל היה נראה כמו בית ראשון בשיר מלחמה ארוך ומפותל.
אביתר ואני היינו בקצה מגדל השמירה הצפוני במוצב.
ארגז התחמושת שמאחורינו החל להתרוקן לאיטו.
אגלי הזיעה שנטפו ממצחי נפלו לתוך כוס הקפה שחור שהייתה מונחת
מתחתי.
מי היה מאמין שרק לפני שעה שתינו קפה ושוחחנו על הפקידה החדשה
של המ"פ רחמים דווידי.
אני אמרתי שאם היא הייתה חברה שלי לא הייתי נותן לה ללבוש משהו
אחר חוץ ממדי צבא.

"נו? מה אתה אומר" אמרה ליטל והעירה אותי מחלום מתוק בהקיץ.
היא לבשה מדי חאקי הדוקים,על כתפה השמאלית הייתה מונחת ברוגע
כומתה בצבע כתום.
היא אספה את שיערה השחור בגומי בצבע כהה והקפידה להוריד כמעט
לגמרי את האיפור מעל פניה.
עיני זרחו מאושר,וכפות ידי,כמו היו של משהו אחר,נשלחו לעבר
מותניה וקירבוה אלי.
היא חייכה חיוך קטן והצדיעה.
מאוחר יותר היא העירה אותי בעזרת לחישות לתוך אוזני.
"מאיר,חמוד,אתה צריך לקום,יש לך מילואים היום".
כנשוך נחש קפצתי מהמיטה.
רגע אחרי זה צלצל השעון ברעש מעצבן ונרגע רק כאשר ניתקתי אותו
מהחשמל וחיברתי אותו בשנית.
השעון החל להבהב,השעה חזרה להיות חצות,ואדי הקפה החם עלו
באפי.
היא חייכה אלי שוב,בידיה מגש ועליו שתי כוסות קפה בחלב וכמה
וופלים בצלחת פלסטיק קטנה עם ציורים של פופאי.
המדים הירוקים היו זרוקים על הכיסא שמאחוריה אך השרשרת עם
הדסקית הייתה עדיין ענודה על צווארה.

"קצינת הקישור שלך טלפנה הבוקר להזכיר לך שיש לך מילואים" היא
השמיעה את קולה בשנית,בעוד אני עסוק בכרסום וופל עם שוקולד
ובולע אותו בעזרת לגימה מהקפה החם.
חייכתי אליה בשפתיים מלאות פירורי וופל.
היא נשקה ללחיי והתרוממה מעל המיטה.
רגע אחרי זה היא חזרה עם מדים מגוהצים ונעליים מצוחצחות
ומבריקות.
"מזל שהכנת את זה אתמול" היא אמרה,"בחיים לא הייתי מצליחה לגהץ
כך את החולצה,על הצחצוח אני כבר לא מדברת".
בתגובה חבקתי אותה בחוזקה כאוחז בגלגל הצלה ונשקתי לשפתיה
ברעבתנות.
עשרים וארבע שעות מאוחר יותר,אחרי ליל שמירה שלם,שכבתי על מיטה
ועצמתי את עיני,מנסה לדמיין אותה שוב עומדת מולי ומודדת את
המדים החדשים שקנינו יחד בקניון החדש.
רואה את עצמי שוכב ומביט עליה,שרשרת הכסף שעליה תלויה דסקית
דקיקה משתרבבת מבעד לכפתור העליון של החולצה,עיניה החומות
ניבטות לעברי וכמו משלימות את המשפט "נו? מה אתה אומר?".
הכל נמחק במכה אדירה שאני חוטף בגב מידיו של אביתר.
"מה אתה נרדם לי עכשיו?" הוא צועק אליי.
הכדורים פסקו מלשרוק,ברוך השם,אך המתח באוויר לא שכך.
הרשיתי לעצמי להפסיק להיאבק בשינה ולעצום את עיני לדקה-שתיים.
אביתר כנראה שם לב ונלחץ.
רק שבוע אחרי זה,כשלקח אותי טרמפ לכוון ת"א הוא אזר אומץ ושאל
אותי.
"תגיד,מה יש לך עם בחורות במדים?".
"למה אתה שואל?" עניתי במבוכה,מחפש דבר מה בתיקי כדי לא לפגוש
במבטו התוהה.
"הלילה שמעתי אותך שוב מדבר מתוך שינה,אמרת 'תורידי את המדים
אבל תשאירי את הדסקית".
"לכל אחד נשאר משהו מהשירות" עניתי לו והצבעתי לעבר כתפו,בה
חטף כדור שעד היום לא יצא.
"רק שאני קיבלתי אותו כאן" המשכתי והצבעתי לכיוון מצחי.
הוא חייך אלי והגביר את הרדיו.