לראשונה בחיי הצליחו אירועי המציאות להקדים רק במעט את הכתיבה,
משאת נפשו של כל סופר, אני מניחה. החיים פה, להפתעתי דווקא די
רגילים, נשכניים כתמיד, עם קצוות חריפים ופינות סודיות
מעוגלות. בכל זאת, כנראה משהו היה שונה, אותו נעלם שהופיע לפתע
והושיב אותי מול המחשב של המחלקה בערב סתווי והכתיב לי את
הפסקה הראשונה של הספר הראשון שלי.
כל כך הרבה התחלות. מילה שמצטרפת למילה ויוצרת משפט שמתעלה
לפסקה שמתחברת לפרק שיוצר מילה שמצטרפת למילה. ומה שמתחיל בקול
תרועה נגמר בקול ענות חלושה. במשך השנים דבקתי בנטישה מהירה של
כל דבר שכתבתי. תאי היצירה שלי מלאים קרעים של מחשבות,
אפיזודות בחרוזים, סיפורים מחומשרים, חצאי בתים של רבעי שירים,
תסריטים מעוכבי השראה, הגיגים מלאי פחד, חיקויים מחוקים של
סופרים אהובים, חיקויים פתטיים של סופרים פופולאריים, העתקות
מדוגמניות-סופר-נשים שכתבו ספרים סופר-מצליחים. מגירות על
מגירות מכילות יצירות בתצוגת חלקיקים זעירים, שפורקו וחוברו
אטומית בלי סדר והיגיון, בלי התחלה, אמצע, ובעיקר בלי סוף.
ובאה הבהלה האיומה שלא יעזוב אותי המשהו הנורא הזה, הדבר שאני
משתוקקת אליו יותר מהחיים עצמם, המעיין הזה, ארובת השמיים
שנפתחה בדיוק מעל ראשי ושופכת עליי מי-זהב טהורים, השראה
נקייה, מין אל-פחד כזה, וזהירות רבה, למצוא את המלים הנכונות,
לדייק. לדייק. לתפוס את הרגע, לנסות להגיע כמה שיותר קרוב.
לחשוב קטן, לחשוב התקדמות, להכיר את מי שאני כותבת עליו, עליה,
לחשוב פעולה, כמו שאמרה לי המורה לפרוזה בקורס יוקרתי שהשתתפתי
בו לפני כמה שנים. גם אז התחלתי לכתוב ספר. באותה תקופה עיניתי
את עצמי בעניין הילדה שהייתי. בעיניים פקוחות וברגישות
מזוכיסטית כבירה פתחתי את בור השרצים והתחלתי לכתוב ספר שנקרא,
כמה בנאלי: תולדות חיי, תיקונים והשלמות. כבר כשבחרתי בשם הספר
הרגשתי שמישהו כבר כתב את אותו ספר בדיוק, ונתן לו אותו שם.
הרחתי שהספר ההוא לא היה מוצלח במיוחד. סתם יציאה טראשית של
איזה פקיד עלוב עם אישה, שני ילדים וכלבה. ברגע זה אני מרגישה
ריחוק ואפילו בוז כלפי הבחורה ההיא שחשבה שתוכל לתפוס את
הילדות בביצים ולסדר הכל. לתקן את אימא, להוכיח את אבא, לשפץ
את האחים האובדים, ליצור עולם מטולא בו נפגשים כל חברי הילדות
לפגישת מחזור הזויה ומוחאים כפיים לגיבורה שהיתה פעם ילדה
עלובה ודחויה והיום הפכה לכוכבת המחזור, מלכת הנשף, הבחורה
המזוינת שהכל מסתדר לה בחיים, מלכת הכיתה, מלכת הבנים, מלכת
העולם. כמו הסופר הפקיד, גם אני לא הצלחתי. ישבתי בשיעורי
הפרוזה והתחכמתי לסופרת המלמדת שאת ספריה לא אהבתי, הערתי
הערות עוקצניות בכל הזדמנות, ביצעתי פעלוליי שנינויות שעצבנו
את הסופרת לשמחתי, ובדרך הפילו גם במאי אימפוטנט שהתחיל להשקיע
בי תשומת לב מיותרת בעוד אני ניסיתי להרשים את הבחור החתיך
שהפליא בסיפורים פתלתלים ויפהפיים שאיש לא הבין, אבל כולם
האזינו לו באוזניים מחודדות ובעיניים הוזות כי הוא כתב כל כך
יפה, הטוהר המשיי העוטף את השמיים הלבנים עם עלות השחר, או
משהו בסגנון הזה, ואז הבנתי שהוא הומו והפסקתי לבוא. לא חשבתי
אז שהפסקתי ללמוד בגלל שהוא הומו, כמובן, אבל הנה, אני רואה את
זה עכשיו. משום מה אני מרגישה הקלה. הוכחה מאירת עיניים
לרדידותי הטבעית, האנושית, הטיפשית, הסתמית, זו שבגללה אנשים
מתחילים, זו שבגללה לא מסיימים. גם אני שייכת לגזע הזה,
האנושי, החולה אנושות. אחרי ההקלה באה הבחילה. בחילה של חוסר
אונים, אני יודעת שדבר לא משנה. לפני שורה לא קרה דבר והנה
עברה לה עוד אחת והכל כמו שהיה ואפילו גרוע יותר. יש איזה
תינוק שמת עכשיו באפריקה, באל סלבדור, בדמשק, בבית חולים
וולפסון. מישהו רוצח מישהו בכל מקום בעולם, מישהו בוגד במישהו,
אונס מישהו, דורך על מישהו, קובר מישהו, אוכל ארוחת צהריים עם
מישהו, הכל מרגיש אותו דבר ודבר לא נראה חשוב מספיק כדי להרגיש
משהו כלפיו.
ובכל זאת אני מתעניינת בהתנהלות. התנהלות פירושה התקיימות,
קרייה, בדיוק ההפך מפעולה. יש קפוצי תחת בעולם שטוענים
שהתנהלות היא דרך חיים חסרת אחריות. כמובן שהם מאיישים את
הפונקציות הבכירות בעולם, הם הפוליטיקאים ובראשם בעלי ההון
ובראשם, על השפיץ הכי קרוב לתחת של אלוהים מנהלים את העולם,
ירום הודם מנהיגי כל הדתות. הם בזים לאנשים שאינם פועלים,
שאינם מתפקדים, שלא צועדים במסלול שנכתב בידי כמה נשמות הוזות
בימי קדם, שיצרו עבורנו מערכות מורכבות של חוקים, מצוות,
סעיפים, הלכות וענישות. מי שלא מתיישב על מסגרת, כל מסגרת,
שמהווה בסך הכל חלק קטן מהפסיפס הקיצוני שמפעיל את האנושות
כולה, נפלט החוצה, משוטט, חולה, גוסס, מת, מאושפז בכפייה,
מרותק למיטה, מרותק לסם, לבקבוק, לפחד, לטלוויזיה.
אני מרותקת לטלוויזיה. מהמקום בו אני מונחת, על הספה, בתחתונים
מחוררים מרוב חיכוכי אצבע עצבניים, מול ערוץ הסרטים הכחולים,
אני בוחרת באשפוז בכפייה. צורה מרתקת של חיים, של התנהלות
אמיתית, של חוסר אחריות לגורלך באין מפריע. אקבל את הכדורים
שלי ואבלע אותם בלי מים. אחר כך אפתח את הפה ואגלגל את הלשון
לעיני האחות כדי להוכיח לה שאכן בלעתי ואביט בה בעיניים נוצצות
כשהיא תעביר את ידה על ראשי ותגיד לי שאני ילדה טובה. אני ילדה
טובה. אני עושה מה שאומרים לי. מרוצים ממני, אוהבים אותי במקום
הזה. והנה גילה שגרה במוסד אחרי ששלושת אחיה ואביה אנסו אותו
יחד ולחוד במשך עשר שנים עד שרצחה אותם בערב ליל הסדר וירדה
מדעתה באופן סופי כשאימה התאבדה מיד לאחר מכן. גילה אוהבת אותי
ואני אוהבת את גילה. היא לא אומרת הרבה ולא זזה כמעט אם לא
מזיזים אותה כמו זומבי מהמיטה למקלחת, לחדר האוכל, לספה מול
הטלוויזיה. היא מעולם לא הסתכלה עלי אבל אני יודעת שהיא יודעת
שאני אוהבת אותה ואעשה הכל בשבילה. אנחנו כמו אחיות, גילה
ואני. גם אותי החיים טרפו כמה פעמים. לפעמים נטרפתי על ידי
אחרים, לעתים על ידי עצמי, לעתים סתם יצאתי מדעתי. אני יודעת
מה עובר על גילה. ילדות קשה היתה לכולנו. אחד נשמתו נחרצה לעד
אחרי שאביו הפרפקציוניסט אמר לו שהוא מאוכזב ממנו, אחר הוכה על
ידי אימו הקטנונית והקמצנית עד שויתר על החיים ונותר לגור עם
אימו, מת מפחד מהיום בו היא תמות ולא יהיה מי שיצרח עליו שהוא
אפס, ואני, בלי טראומה מיוחדת שראויה להירשם כהערת אזהרה בתיק
של הפסיכיאטר פשוט גיליתי ממה החיים עשויים מוקדם מדי בחיי.
עוד לפני שהספקתי לשאול את עצמי שאלה מהותית ראשונה, ראיתי
לפניי את הפריסה המלאה של הקיום כולו. בעיניי ילדה כלות בלעתי
את כל הזוהמה והטינופת מעשה ידי אדם שהעולם הרעיף עלי. לא נעשה
עמי שום חסד, ואני הגבתי באדישות אינסטינקטיבית. ראיתי היטב את
הנוכלות ומראית העין שמקיפים אותי, צפיתי מהצד בעוד אני נבלעת
לתוך חור שחור של פעילות קדחתנית, שכולם מסביב קראו לה חיים,
בית ספר, שיעורי בית, חוגים, התנגשויות עם חברות, הסוטה עם
הזין העומד בגינה, מדריך הצופים שמראה אצבעותיו הנכלוליות עורר
בי בחילה, צלמים מדיפים סירחון זיעה וזימה שמציעים לי להצטלם
ל"בוק" כי יש לי את הנתונים ואני רק צריכה לא להתבייש כי הם
כמו אבא שלי, ואפילו יותר מזה. אם אני אפתח את החולצה עוד קצת
הם יעשו אותי כוכבת. דבר מכל אלה לא עורר בי בושה, אלא שנים
אחר כך. כילדה ניצבתי באומץ מול אתגרי מערכת החינוך עד שנמאס
לי, עזבתי את הצופים וחזרתי רק אחרי שהובטח לי שהמדריך שבר את
שתי ידיו בתאונת אופנוע, עשיתי פלייה רלווה עד שהתחלתי להרגיש
שאני מייצרת זיעה, פתחתי עוד קצת את החולצה מול המצלמה ועצרתי
להביט היטב בזין העומד, עד שהזין נחרד ממבטיי, התרכך והשתלשל
בריפיון מביש מבעד לרוכסן הקרוע של הסוטה בגינה.
מאחר ואני עשויה מכל החומרים האורגניים הרגילים, אני מניחה
שצברתי טראומות, אם להשתמש בשפת הפסיכולוגיה. פסיכולוגים
יוצאים מנקודת הנחה בסיסית שמשהו נובע תמיד ממשהו אחר, קדום
יותר. כל הפרעה היא תחפושת שצריך להשיל כדי לגלות את התחפושת
שמתחת, ואת זו שמתחתיה, ואת זו שמתחתיה, בתקווה להגיע לתחפושת
השקופה, הגרעינית, שתחתיה מסתתרת הפעולה הקדמונית שגורמת לי
לשכב מול הטלוויזיה ולאונן את עצמי לדעת במקום לעשות משהו
מועיל יותר, מספק יותר, כמו להדיח כלים, לטאטא את הרצפה
המטונפת, לכסות את הילדים, לאכול משהו, להתקלח, להשתין, לכתוב
ספר.
השעה שתיים בלילה. בקלטת הוידאו שלי שדחפתי למכשיר במועדון
מאדאם מרי שוכבת ליד הבריכה ופוערת את שתי רגליה החלקות וחושפת
את הכוס המגולח שלה מולי. היא ביצועיסטית מיומנת, ההיפך
משחקנית שעושה כאילו היא לבדה ובכל זאת שולחת עיניים למצלמה,
מאחוריה ניצב צלם עייף שהזין שלו כבר ראה הכל וישן לו מכווץ
ונינוח בעריסת התחתונים שלו. אליו היא מפנה את דחיפות האצבע
המטופחת שלה, אליו היא שולחת הבטחות דביקות לזיון לוהט אם רק
יעז ויתקרב. והוא מתקרב לשפת הבריכה ולשפתיה הפנימיות, ומראה
לי פריים ביי פריים את תנועת הרקמות, את מחול הדגדגן, את
שריטות הציפורן החדה שנעה פנימה והחוצה, פנימה והחוצה, ואז הוא
מטפס עם העדשה לבטנה השטוחה, מתעכב על שדיה היציבים, המשעממים,
ומשם אל שפתיה העליונות, הפשוקות בחיוך זנותי, אל עיניה
המעפעפות מלאכותית, המביטות אלי דרך העדשה ומתוכן משתקף
הייאוש, הצורך הנואש באהבה, כל אהבה תתקבל בשמחת עניים, כל
חיוך ימלא את ליבה אושר גדול. אני מרחמת עליה וגומרת בעת
ובעונה אחת. שילוב רגשות הגיוני לחלוטין, אם חושבים על זה.

מאז ומתמיד הצלחתי להבחין בדיסוננס בין הצורך לפעול, לבין
ביצוע הפעולה עצמה, בין המחשבה שהחיים האנושיים אכן נשלטים על
ידי בני אנוש והגילוי שכוחנו על חיינו כה דל עד שאנחנו מכלים
את שעותינו בניסיונות לתפוס איזה דבר שאינו בנמצא. הדבר דומה
לריצה במקום, לפול גז בניוטרל, מהומה על מאומה. רובנו מאולפים
היטב, ואלו המחשיבים עצמם מנהיגים הם המאולפים ביותר. כמונו הם
מתקשים להתעורר ולראות שהזרימה כבר קיימת והם נסחפים איתה, איש
לדרכו וכולם לאותו מקום. הם רואים עצמם פועלים אך הם, כמו
כולנו, פשוט נסחפים בזרם אדירים לתוך בור השופכין הגדול,
מטפסים זה על זה, חונקים זה את זה במאמץ לגמוע עוד קצת חמצן,
לתפוס יותר מקום, לטפס יותר ויותר גבוה כדי להיות בין האחרונים
שיישטפו בזרם העכור.
אני מביטה סביבי ולא מבחינה בפעולה. לפחות לא של סביבתי. אין
ספק שלעתים אני מתרוצצת מצד לצד ובמעגלים כמו נמלה שהשתבשה
עליה דעתה, אבל סביבתי, לפחות בעיני, לא משתנה במהירות בה אני
משתנה. כוס הקפה שהנחתי על שולחן המחשב לפני שלוש שעות עדיין
כאן. מעט קפה נותר. אני לוגמת ממנו, הוא קר וטעים באופן מפתיע.
הנה לכם פעולה. או נורת ההלוגן המאירה את המקלדת. ברגע שהבחנתי
בה, הגיע חרק מעופף וארגן לי מופע הסתערות מלהיב אל תוך הלבה
הבוהקת, המסנוורת וקול צלייתו כמנגינה ערבה ובהחלט רצויה
באוזניי. ואז הריח. לשריפת יצור חי, קטן וחסר משמעות ככל
שיהיה, יש ריח מיוחד. ריח של חטא, אשמה, זדון, יוהרה וחלבונים
צלויים על הכביש בשיא הקיץ. וכבר עבר הריח בינתיים, ואת
הגווייה הכדורית הזעירה של החרק אני מגרדת לתוך המאפרה. חיים
שלמים בשתי דקות ובכל זאת, מנקודת מבטי, טעם הקפה בפי חזק יותר
מריחו של מוות טרגי של חרק צעיר.