את הקטע הזה כתבתי לפני שיצאתי לפולין עם הנוער העובד והלומד.
מאז חשיבתי השתנתה רבות בנוגע לשואה.
אומנם היצירה הזו עוסקת בעיצוב זיכרון מסוג רגיל של בית הספר,
אך לתקופה ההיא של חיי, יצירה זו הייתה משמעותית מאוד עבורי.
מה עושים כאשר אין סיבה לקום בבוקר?
מה עושים כשכל היפה בעולם נכחד?
מה עושים כשברגעי הסבל אין משפחה להיות איתה?
מה עושים כשהמילים אמא ואבא כבר חסרי משמעות?
מה עושים כאשר הדרך היחידה לצאת מהמקום הכי מחריד היא בכיוון
אחד למעלה?
מה עושים כשההחלטה הנבונה ביותר היא להיות משועבדים בעבודות
פרך?
מה עושים כאשר הזוועה רודפת אותך, כמו בסיוט, אתה מבקש
להתעורר, אבל לא מצליח?
מה עושים כאשר המחשבה היחידה היא איך לשרוד?
מה עושים כשמצב טוב הוא מצב שבו אין אף איש בסביבתך?
מה עושים כשאתה נמצא בכלא הייסורים הנורא ביותר שנוצר, וזאת
משום שפשעך היחיד הוא שאתה לא כמוהם?
מה עושים כשהקור החודר לעצמות בלתי נסבל, אך התעסוקה היא איך
להשיג אוכל בכמות שתספיק לפחות כדי לחיות?
מה עושים כשהאהבה, התשוקה, האושר והשמחה הם כבר אינן רגשות,
אלא זיכרונות?
מה עושים כשהאנשים מסביב הם בצבע השלג היורד עליהם?
מה עושים שפותחים את העניים, והרצון העז הוא לסגור אותם
בשנית?
מה עושים כשיש מצב שבו לגנוב מקורבנות כמוך, זה אינו מעשה לא
מוסרי, כי כבר לא יודעים מהו מוסר?
מה עושים כשיש אנשים שמצד אחד של החומה, שומרי הצדק, ומצד שני,
שטני הגהנום?
מה עושים כאשר הלב רוצה להמשיך לתפקד, אך הוא תלוי ברגליים
שמסרבות להמשיך?
מה עושים כשהמוות נמצא בכל מקום, אורב בכל פינה, ואופף אותך
בכל זמן?
מה עושים כשהאדמה מוכנה לקבל עוד גוויות, והאש מוכנה לכלות עוד
גופות?
מה עושים כשמרד רק ישנה את האופן בו תמות?
מה עושים כשאין מה לעשות?
21.04.04 |