כמה שקל לעבור צד. חושבת. יושבת. רושמת, קמה . מתחילה ללכת.
צעד ועוד צעד. ועוד אחד. ההשתקפות במראה כ"כ שונה. נוגעת
בזכוכית. ובי, מה קר יותר. מנוכר. רוצה לחזור לשם. מביטה
מהחלון. לא מבינים. גם אני לא . איך מגיעים לכאן. למצב שכזה .
הופכת את המילה , ת-ע-ג-ו-ש-מ.
נוף כ"כ יפה , שליו. יציב. כמה שזה חסר לי . היציבות. ואיך זה
קרה. מנסה שוב לתפוס . למה לקחו לכאן. החברים ההורים. וכמה
ריחמו. איך עזרה לכולם, איך תמיד הייתה השקולה , הרצינית,
המופנמת.
תמיד אמרו- תוציאי החוצה. נשמע אותך קצת. תמיד אמרו, שקטה
הילדה , עצורה , למה שלא תעודדו אותה לביטוי עצמי. והנה יצאתי
החוצה, אליכם. הם לא קיבלו. אני קיבלתי, כותונת לבנה, ארוכה .
חדר עם בחורה שקטה מסוממת. אני כאן, שוכבת בשקט ולפעמים מביטה
בחלון. אז קצת רציתי להוציא מה שבפנים. כמה פחד , כמה בהלה.
ממתי אתם נרתעים מצעקות. הרי שמחתי . מאוד. הרגשתי טוב.
השתחררתי . אבל הבהלה שלכם, הפנים המבועתות .שמנסות להסות
אותי. ובאותו רגע האושר שלי הפך לטרוף שפחדתם ממנו. הצעקות שלי
פתאום הביעו משהו אחר, כאב ,ונשמעו חזק ומאיים. גם אני נבהלתי.
וטוב שעצרתם אותי. הסכין שהחזקתי הייתה חדה מאוד.והכל אדום
ורטוב.ועכשיו אני כאן. בוהה במראה.מנסה להבין.  שרה לעצמי שיר
ילדות. "מלמטה עד למעלה נ-אה-ד נד, נ-אא-ד נד".