"התגונני!"
בנשימה אחרונה, הנפת נגדי חרבך
"הלחמי."
לחש פיך אלי, למורת ליבך
"הרימי חרב..."
שפתייך האדומות מלמלו
"העלמי"
עינייך הדומעות התחננו

ואני מולך, פורשת ידיים
לא אלחם מלחמה שערה
כי לא מזיד ולא חרון אפיים
יש בנפשי אליך, אחות קרה.

כי העזתי וביצעתי
את שממנו לעולם תפחדי
ועשיתי ופעלתי
ביודעין, לפי צו ליבי

הנך עומדת לפני
כה רחוקה ומסוגרת
משפילה מבט אל מול עיניי
לא אדישה, כן מנוכרת

וחרבך חרב פיפיות
פוצעת אצבעותיך בצידה השני
ודמך נוטף, בוכה
ובוכה גם אני

האם בגדתי?
קול מצפון עולה בי בתהייה
האם חירבתי?
מציאות מתחוורת בדומיה

לא שיקרתי, לא רימיתי, לא הלכתי מאחורי גבך
לא התגנבתי, לא הסתרתי, לא נעצתי סכין בליבך
לא ייפיתי, לא שיניתי, לא סילפתי את האמת
לא פיתיתי, לא פשעתי, ביקשתי לקבל ולתת

וחוזרות לקרב אבוד, על ברכיים
את יפה, מתבוססת ביגונך
אני כורעת אפיים
ובתחינה מנסה להפיג שיגיונך

אם תתני לי לגעת
פצעייך אחבוש
אם תישירי מבט
ארים עיניי, לא אבוש

תוך מחול מוטרף בין שותפים
כשהצדדים לא נושאים ולא נותנים
ארים דגל לבן, נכנע
ידך, אחותי, היא על העליונה
ואני אקבל כל מה שתחליטי
אך לא אתחרט על שעשיתי
אני כאובה, עצובה, מפורקת...  ברם,
איתו אני שלמה יותר מאי פעם.


16.04.06