"אחריות גדולה את הולכת לקבל, יוסרא, אחריות גדולה. הכבוד שלך,
של בעלך, של משפחתך ושל כל השבט תלוי בך."
פני אמה היו חמורות סבר ויוסרא הרגישה שדברים אלו היא חייבת
לחרוט על לבה ולזכור תמיד. היא הנהנה בראשה לאות הבנה והקשיבה
רוב קשב.
"הכבוד נמצא בגוף שלך, הוא כספת, והמפתחות בידייך, במחשבותייך,
בלבך!" קולה הדרמטי ותנועות ידיה המוכיחות נטעו חרדה ויראה
בלבה של יוסרא.
"אל תרשי לאף גבר לראותו, לנגוע בו או אפילו לחשוב עליו, כסי
אותו היטב ושימי רעלה על פנייך, התרחקי מגברים והיי כולך
לבעלך, רק הוא, מעתה ועד עולם!" באמרה זאת הרימה ידה הימנית
כנשבעת.
יוסרא הייתה כמהופנטת, מאז אירוסיה לחאלד איבן סעיד היו לה
שיחות רבות עם אמה, אולם מעולם לא הרגישה כפי שהרגישה בשיחה
זו. בחושיה הבינה שעניין זה גורלי הוא.
"והיה אם תעברי על האיסור הזה, דמך בראשך. אם בעלך לא יהרגך,
יעשה זאת אביך, ואם לא הוא יעשה זאת אחיך הקטן לכשיגדל. לא
חשוב כמה שנים יעברו, הכתם ידבק בנו ובבעלך ובשבט כולו, ועד
שלא תשלמי בחייך לא יינקה השבט ואנו נהיה ללעג בעיני כולם."

יוסרא לא הייתה נזכרת בשיחה זו לולא הפגישה שהייתה לה עם אייל
לפני כשבוע, וחרדה זו לא הייתה קיימת בה לולא חשה את לבה פועם
בחזקה עת הביטה בעיניו החומות, הטובות. שהרי שיחה עם מפקחי
הסיירת אין בה כדי להחשיד, ואפילו יש בה כדי להועיל, אלא
שמצפונה ייסר אותה, לא יכלה להשתחרר ממסורת השבט ודברי אמה היו
מהדהדים בלבה כל אימת שבטנה התהפכה בחשבה על אייל.
"אני מתנהגת כמו זונה", אמרה לעצמה, "אסור לי לראותו!"
רגליה הוליכוה שוב ושוב לאותה גבעה, כבר שבוע עבר והוא אינו
מופיע.
"למה? למה הוא לא בא? אולי הוא מפחד, אולי הוא לא רוצה לראות
אותי, אולי פיטרו אותו מהעבודה... הלוואי שלא יבוא, שלא אראה
אותו לעולם..." יוסרא התייסרה, המחשבות התרוצצו בראשה
בערבוביה, כבר יותר משנה היא נשואה לחאלד ובנה כבר בן יותר
משלושה חודשים, עוד מעט תפסיק להניק. בשנה זו למדה רבות,
עובדות החיים המוצקות והכואבות גרמו לה להתבגר באחת. מודה
הייתה לסועד, אשתו הראשונה של חאלד, שהתייחסה אליה כמו אל בת
ולימדה אותה לטפל בבנה ולהתגונן מרוע לבו של הבעל המשותף מבלי
למרוד, ובכל זאת לא יכלה לשתף אותה בסודה הנורא, סוד אהבתה
לגבר זר, ליהודי.

מרחוק ראתה את ענני האבק מתקרבים לעברה ולבה קפץ לגרונה,
התרגשות אחזה בה עד שנעתקה נשימתה. אספה את חפציה במהירות
וירדה לעדר. הפעם לא מיהרה לקבצו, הניחה לו לרעות והמתינה.
עד מהרה הופיע הג'יפ מעבר לעיקול ואייל ירד ממנו וניגש אליה.
"אהלן יוסרא", חייך אליה.
"אהלן", הרגישה את הדם פועם ברקותיה.
"מה שלומך? והתינוק בסדר?"
"השבח לאל, הכל טוב, השבח לאל."
עיניה צחקו אליו, מספרות לו את אשר על לבה.
אייל הגיש לה שקית גדולה.
"זה בשביל התינוק, ראיתי שקודם לקחת את הדברים שהבאתי לך."
עננה חלפה על פניה והיא נרתעה.
"לא, אסור, ממנוע!"
אייל לא הבין למה אסור.
"אסור אתה נותן לי זה, זה חרם, אם בעל שלי רואה זה הוא יהרוג
אותי."
"ומה עם השקית הקודמת? לקחת אותה, ראיתי."
"לא, אני זרקתי על הבור ושמתי אבנים, אסור יראו."
אייל הביט בה מהורהר, עיניה בהקו באור מוזר, מדברות אליו.
מעולם לא ידע שעיניים יכולות לומר כל כך הרבה; מבטה שאב אותו
אליה בחבלי קסם, קסם שחור ובוהק, נפלא מבינתו. הוא בלע את
רוקו.
"איך אני יכול לעזור לך, יוסרא, תגידי לי, אני רוצה לעזור לך
אבל לא יודע איך."
"אתה תעזור לי הרבה, כמו עכשיו, אתה בא פה, מדבר איתי, אתה בן
אדם טוב."
"ואת ילדה יפה ומדהימה."
"אני לא ילדה, אני כבר יש לי תינוק שלוש חודשים", יוסרא חייכה
ועיניה צחקו בביישנות.
"תורידי את הרעלה, אני רוצה לראות אותך."
יוסרא הביטה סביבה לוודא שאין רואה והלכה לעבר סלע גדול בסמנה
לו בעיניה ללכת אחריה. בהגיעה לסלע שהתנשא מעל השביל חסתה
בצלו, הסירה את הרעלה והשפילה מבטה.
אייל הושיט את ידו והניח את אצבעו מתחת לסנטרה. לאט לאט הרים
את ראשה עד שמבטו פגש בעיניה.
שניות ארוכות עמדו כך והביטו אחד בשני עד שלפתע פרצה יוסרא
בריצה מהירה לכיוון העדר תוך שהיא מכסה את פניה ברעלה, קיבצה
אותו בצעקות רמות והחלה להתרחק במורד הוואדי.
אייל המתין במקומו עד שהיא והעדר נעלמו מעיניו ורק צליל
פעמונים עוד הדהד במרחב.