משה כהן כבר הזהיר אותו לבל יהיה מעורב באופן אישי עם
הבדואים.
"אל תתיידד איתם, ואל תיצור קשרים חברתיים", כך אמר.
וכשתהה מדוע ענה לו משה: "כי הם שקרנים, רמאים וגנבים. אתה זר
ובעל תפקיד, הם ינצלו אותך. אתה יכול להיות החבר הכי טוב שלהם,
אבל תמיד תהיה זר וחשוד. הם לא משתפים זרים, השבט סגור ומסוגר
וכל מה שתראה ותלמד מהם זה רק כיסוי, למראית עין, זו לא
האמת."
אייל הנהן בראשו מהורהר.
"ועוד משהו", הוסיף משה, "אל תתקרב לנשים שלהם, קודם כל כדי
שלא יהרגו אותך, ושנית כדי שלא יהרגו אותה. אל תפתח איתן שיחה
שלא לצורך עבודה, אל תביט בהן כגבר, ואל תיתן להן טרמפ. דע לך
שאם אתה לוקח אישה בדואית טרמפ ומישהו ראה אותה, חייה שווים
כקליפת השום; הם יהרגו אותה, אין צורך בהוכחה, מספיק חשד קל
שבקלים."
המקרה הטריד אותו, לא נתן לו מנוח, זו פעם ראשונה שהוא נחשף
לחייהם הפנימיים של הבדואים. ממה ששמע ידע שאסור לו לעבור על
הטאבו הזה, עליו לשכוח את יוסרא ולהוציאה מתודעתו, אבל הוא לא
יכל. דמותה הצנומה, פניה היפים, המבט המתחנן בעיני הפחם
המבהיקות שבו ועלו בעיני רוחו.
המדבר חלף תחת גלגלי הג'יפ, הנוף הצחיח והשמש היוקדת הפילו
עליו תנומה. היה עייף, אתמול בלילה כמעט לא ישן בגלל הפגישה עם
יוסרא, וגם עכשיו היא מטרידה את מנוחתו, מהבוקר הוא מחפש אותה
לאורך תוואי סיורו הקבוע. רגשות מנוגדים בערו בו - מצד אחד חש
תשוקה עזה לראותה, ומצד שני פחד, כי ידע שהוא מסכן את חייה ואת
חייו.
הוא עלה על כביש האספלט בצומת הנגב. אילת, באר שבע, ירוחם. חשב
לקפוץ הביתה לנוח מעט, לאכול. ממערב, על גבעה נישאה, ראה רועה
אוחזת במקל, חוסה בצל אשל בודד. הוא ירד שוב מהכביש והחל נוסע
בשביל החול לאורך הוואדי העוקף את הגבעה. ענני החול שהרימו
גלגלי הג'יפ נראו למרחוק והודיעו לכל על בואו.
יוסרא ירדה במהירות מהגבעה והחלה לזרז את העדר לכיוון עומק
השטח. אמנם לא הייתה לה סיבה לדאגה, אבל חושיה אמרו לה שכדאי
להתרחק. בקריאות רמות ובעזרת הכלבים הצליחה לאסוף את העדר
והחלה לנוע. הג'יפ השיג אותה בוואדי מאחורי הגבעה הבאה.
אייל ירד מהרכב וניגש אליה. יוסרא הידקה את הרעלה והשפילה
פניה. בזווית עיניה בחנה את דמותו: גבוה, שיערו השחור קצוץ,
כמעט קירח, עור בהיר, עיניים חומות. הוא היה שונה.
"כמו היהודים, אבל העיניים שלו טובות", חשבה.
"שלום", אמר.
"אהלן", יוסרא הנהנה בראשה, שומרת על ארשת פנים לא מסבירה.
עכשיו זיהה אותה. הקול, העיניים... לא היה מקום לספק.
"מה שלומך, יוסרא?"
"תודה רבה, אדוני."
"למה אדוני? אני אייל..." אייל חייך וטון דיבורו היה מרגיע.
יוסרא לא ענתה. עיניה קפואות המבט היו נעוצות בנקודה סתמית
במרחב.
"מה שלום התינוק שלך?"
"כל בסדר, אדוני, מה 'תה רוצה?" חוסר הסבלנות ניכר בקולה.
"הבאתי לך משהו." הושיט שקית ניילון שאחז בידו והתקרב.
עכשיו ממש נבהלה.
"לה לה, ממנוע!" היא נרתעה ממנו והחלה ללכת במהירות לראש
העדר.
"חכי רגע, חכי, לאן את ממהרת?"
התקיפות הפתאומית בקולו גרמה לה לעצור.
"למה את מפחדת?"
עיניה התרוצצו בבהלה, סוקרות את השטח עד לאופק.
"אסור אתה מדבר איתי, אסור. אם ראו נחנו מדברים הרגו אותנו!"
אייל נסוג לאחור, נראה כאילו נדבק בחרדתה.
"בסדר", אמר, "בסדר, אבל אני משאיר את זה כאן." הוא הניח את
השקית על אבן והביט בה.
לרגע נפגשו עיניהם. נדמה היה לו שהיא רוצה לומר משהו, עיניה
ברקו באופן מוזר, אחר כך פנתה והלכה.
אייל ניגש לג'יפ, התניע והחל לנסוע במעלה הגבעה. הוא עצר את
הרכב בפסגה, ירד ממנו והשקיף למטה. העדר כבר היה רחוק ודמותה
הצנומה של יוסרא כמעט נעלמה. עיניו המשיכו לסרוק את השטח עד
למקום שבו הניח את השקית עם המוצרים לתינוק שקנה לה בבוקר.
השקית נעלמה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.