במוצאי שבת נסענו לבקר את החברה של לולי.
למען האמת, זה לא היה ממש מוצאי שבת.
כשלולי היה נתקף בגעגועים הוא לא היה שם את מבטחו בלוחות השנה,
אלא חג בחצר האחורית שלו כשעיניו אל הרקיע, עד שהיה מצרף שלושה
כוכבים וירטואליים למניין ההכרחי.

אז היה שועט במעלה המדרגות עד לקומה השלישית, מפטיר את
הבונזואה(שלום רב - רומנית)  ההכרחי לאחותי וידידותיה וממהר
להעיר אותי.
"מה?, למה?" גם הפעם מחיתי כרגיל מול הניסיון להעיר אותי בשבת
לפני "רואים עולם".
אחרי שניסיונותי לשוב אל המנוחה עלו בתוהו, ציינתי בפני לולי
שביקור קומונרית במוצאי שבת הארגון הוא רעיון גרוע.
"מאיה תשמח לראות אותי, כלומר אותנו." מהר לתרץ לולי "חוץ מזה
תחשוב על המסכנה, כבר שלושה שבועות שהיא רואה רק ירושלמים."
"היא לא תראה אותך." נחרתי "שבת האירגון היום!"
"כדאי לך מאוד לנסוע." נקט לולי באמצעי לשעת חירום "יהיו שם
הרבה בנות."
"בנות יש גם פה." קמתי מהמיטה בעצבים כשאני מחווה במרפקי
לכיוון חדר המגורים, שבדיוק היה רווי בשביעיסטיות, שחיכו
לפראייר שיעשה להן הבדלה, כדי שיוכלו לראות את העונה החדשה של
'בנות גילמור'.
"זה נכון." לולי הודה בלב כבד "אלא שהבנות שמה לא מכירות אותך
וייקח להן כמה זמן לברר פרטים."
זה באמת היה טיעון עלוב, אלא שאני כבר גמרתי אומר להצטרף גם
הפעם ללולי במסעו וזאת לא למענו, אלא למען מאיה, שבוודאי תוכל
להפיק תועלת ממישהו שיביא לה מנת פלאפל.
מאיה, החברה של לולי, הייתה באמת בחורה טובה, למרות שהייתה
מנומשת כליל כמו אותו גור נמרים ב'פו הדוב', מה שהקנה לה בגן
הילדים את הכינוי איה.
היא צפתה בכל הסרטים של קווין סמית, הייתה מעריצה שרופה של
להקת "הקיור" וגם הייתה גונבת בשבילנו בקביעות סיגריות מיובאות
מהמכולת של סבא שלה.
כמו כן, מאיה לא הייתה נהפכת לחברתו של לולי, אלמלא חלקה את
סלידתנו המוצדקת מתוכניות ספורט ומשרות צבאי מחוץ לגבולות
פרברי גוש דן.
"תלך תעשה להן הבדלה." נהמתי לבסוף לכיוון לולי "אני צריך לחפש
גטקס. אנחנו נוסעים לירושלים הבלויה כעיר שחובלה לה יחדיו
ובשבת האירגון, הטמפרטורה שמה מזכירה את הקרחון הגדול של
גרנלנד."

וכך נסענו לעיר הקודש במשך שעה וחצי, כשאנו דנים בהתדרדרותה של
השחקנית ג'ני גרט מזכייתה בתואר הפנים של שנות התשעים ועד
לתפקידי שוליים בדרמות משפחתיות בערוץ הולמרק.

כשהבחנתי שאני נוסע במהירות חצי קילומטר בשעה, ליד שיירות של
ילדים קפואים בחולצות לבנות דקיקות, שהחזיקו דגלים ולפידים
מעלי עשן, תארתי לעצמי שהגענו למקום.
"נו באמת." אמרתי ללולי, כשהחניתי את הרכב על המדרכה ליד בית
כנסת כבול בשרשראות תאורה ציבעוניות ושמהרחבה שלו בקעו קולות
מגאפון מרוסקים,"תראה את ההורים הנחמדים. יש כאן אנשים עם
כיפות שמכסות להם את האוזניים. איזה מין בנות אתה חושב שאפשר
להכיר בסניף הדוסי הזה?"
"כאלו לדוגמא" לולי החווה בידו על שתי יפהפיות שחלפו מול השמשה
הקדמית בריחוף פרפרי. "זה לא סניף דוסי. זה בדיוק ההפך."
הייתי עונה לו , אלא שלרגע נדיר נעתקו המילים מפי.
נערה אחת הייתה בעלת שיער בלונדי זוהר וחתוך קצר ולבשה שמלה
ששוליה התחתונים ניסו נואשות לכסות  את קצות ברכיה ואילו חברתה
הייתה מצויידת ברעמה כבדה בצבע חום אדמדם ופנים שהועתקו ביד
אומן מתוך הפנתיאון של אלילות הקולנוע הצרפתי.
"היא לא מזכירה את סופי מרסו מהסרט להרוג את זואי?" שאלתי את
לולי כשחזר אלי כושר הדיבור.
"אתה מתכוון לסופיה לורן וההיא בכלל מזכירה את ג'ולייט בינוש."
לולי פתח את דלת המכונית והחדיר לתוכה רוחות קדים שהשיקו לאפס
המוחלט.
"אני הולך לחפש את מאיה." הוא אמר "אתה יכול להשאר פה."
כאילו שהיה לי לאן להסתלק.
אחרי שתי דקות בערך שב לולי בריצה עם פרצוף של מישהו שקטפו לו
את שתי האוזניים.
"היא לא רעבה, היא לא צמאה וממש אין לה זמן." הוא הודה כצפוי,
כשנחת על המושב המטונף "אין לנו ממש מה לעשות כאן , אז בוא
נשתכר."
"תגיד לי," חקרתי אותו "אתה אמרת לה שתסדר לי פגישה עם הבחורה
ההיא שהיה לה שיער חום?"
"האמת שכן," הוא שיקר לי לבטח "יש לך כסף לבירה?"
"מתחת למושב שלך יש בקבוק ייגרמייסטר כמעט מלא." הפתעתי אותו
"גנבתי אותו מהבר של החתונה של אופירה, בת דודה שלי. חצי שנה
הוא שוכב שם ורק הרגע נזכרתי בקיומו."
"אתה גדול." שלף לולי את הבקבוק הירוק מבין כפות רגליו "כוסות
יש לך?"
אחרי מספר לגימות הגענו למסקנה שאנחנו מספיק בשלים כדי להתערות
בסביבה הירושלמית, למרות מזג האוויר הפלילי.
שרנו את המנון התנועה בנוסח הכורדיסטני, הצטרפנו לקולות
הסופראן של שבט נבטים ב"או-הא, או-הא גביע!" ומחאנו כפיים במרץ
לכנופיה של שישיסטים שפרצו אל הרחבה באמצע תרגילי הסדר כשהם
שרים "ליודים ליודים , האיייתה הורה ושמחה וששון ויקר!"
כאשר שבט מעלות זכה בגביע, כנגד כל הסיכויים, הרכבנו את שני
המדריכים ההמומים שלהם על כתפינו, תוך ריקוד צ'ארדש היסטרי,
שנגמר כצפוי בערמת הילדים המסורתית.
כשכל הנוכחים התחילו זורמים חזרה לכיוון האולם שבו נערכו
ההצגות, מצא לולי שוב את מאיה ואחרי שיחה קצרה איתה, שב אלי
בעיניים נוצצות מהתרגשות.
"אתה יכול לחזור הביתה." הוא אמר לי "אני נשאר."
"איך תחזור?" נעצתי בו מבט תמה.
"מאיה אומרת שדירת הקומונה ריקה ואני אוכל לישון בסלון." הוא
אמר לי.
"מעניין איפה היא תישן." פיהקתי בתשובה ומשכתי  בכתפי "אם יש
לי עכשיו עוד נסיעה של שעה וחצי בלי מישהו שיחזיק לי את ההגה
כדאי שאני אתחיל אותה לפני חצות."
"אתה תהיה בסדר." הוא טפח על שיכמי "ממילא מאיה אומרת שההצגות
השנה לא משהו."
"כן." אמרתי כבר לעצמי אחרי שלולי נגוז לתוך הלילה "אם אני אצא
עכשיו, אני אגיע אל הסניף שלנו בהצגה האחרונה של חבריה ב' ומי
יודע , אולי שוב הם יצליחו לשרוף את הבמה."

"מאיה אמרה לי שאתה מגיע לפתח תקוה." קול נשי קרע באכזריות
אותי משרעפי הנוגים.
מולי ניצבה אותה נערה עם מפל השיער החום והסמיך והודיתי בפני
עצמי שמקרוב היא דמתה יותר לבלינדה קרלייל למרות שברור שהשתמשה
במסקרה הרבה יותר מוצלחת.
"עיר גנים או כפר גנים?" ניסיתי עליה את המשפט השחוק.
"אני ארד בסירקין." היא אמרה בזלזול "מאיפה אתה?"
"רעננה" הודיתי באמת המבישה.
"יש לכם מקדונלד בכלל לא רע." היא הרימה גבה מעוצבת בקפידה
"אומרים שהוא אפילו כשר."
"איזו מיקריות" הרמתי גבה משלי "בדיוק חיפשתי דייט."
"בסניף הדוסי הזה? תעשה לי טובה," הבחורה פרצה בצחוק פעמונים
מתגלגל "באתי הנה לחברה שלי מהאולפנה והיא סיפרה לי שכשאמרו
לכמה בנות כאן להביא איתן את רבנו בחיי לבחינה במחשבת, הן
התחילו לצווח "ייחוד!" "ייחוד"".
זה באמת היה מצחיק, אבל היה לי חשש כבד שאם אני אפתח פה גדול
מדי, אני אקיא לעצמי על כל הבגדים.

"האמת שאני שיכור מכדי לטפל בהגה." התוודיתי בפניה "את יודעת
לנהוג?"
"תביא את המפתחות," החיוך הרחב על פניה היה כל מה שיכולתי לבקש
במאה השנים הבאות "יש לך אולי סיגריה?"