היית זמן גוהר
שוער
בפעימות דרכי בקליפות
שוררת צוהלת קולות באותיות

לאן הייתי כבר הולך

הייתי איש בן בית
מוריד פח זבל
מלוכלך ומיד חוזר
לפעמים אוזר רתיעות
מנגב בכפות

בתום תשעת ירחי לידה
חבל הטבור נקרע
ראינו מחזורים
ומים רבים
פורצים גייזרים
נופלים ניתכים רותחים
ואין שוטפים

בשעה והפח גאה
הייתי נשמע לקולך  
ברוח צוננים
בשאריות
שב יודע
מרוקן אי שם
עד תום
בצפרדע מתכת ירוקה

הייתי מורגל
בשריקת יריקת האשפה בחרגול
היכרתי בעל-פה את השפה
שאריות אותיות קליפות
הייתי פעם שם
את לא היית

גם לא ידעת
אימתיי קליפות תפוחי העץ נרקבות
ויש לפנות

או סתם בשעה
והישלת קליפות
מתפוח אדמה

בשעה בה הרוח המה
או שעת נץ באה לחימה
לעת עוצמות הנעיצות
החץ והמליצות
הנמתחות במיתר

בכל היתר
גם אם הקשת מעץ
או זו המבשרת
על קץ הקץ

המציאות
המליצות
יכולתי בנקל גם להמליץ
לך המלצות

על הנשאר
ונשאב ועל כל שלא שב

אבל האצבעות שלך
לופתות קולפן

התנועות הנעות בעור הפרי
אינך חשה בעוביים

בקיים

קליפות
הנפש
וטיפות
הרפש
מונחות
בפרוות חתול עזוב
אני בורא לך לשונות
מלקקות בשפות
באותיות,בהיתול
ברישול

בשפם
בנאמנות של תם
כל שתרצי
ותמצאי לנכון היום

אינני איש בית
אני החלום
והחלון
לכל היותר
מתבונן במקבץ כוכבי
המזלות
פוסע מפח לפח
בין ההזיות

שימני כאיש שהלך
בלילות יללות
והילולת החתולים
הנוהמים בקולות
שנלפת במניפת
נופך

עכשיו הולך לפת-לחם
עשנה
באור עששית
מקבץ כוכבי לכת
בבוקר אור ראשון
חזיתי חזון
ראיתי עור גופך
כיצד היה ניזון.

את לא ראית שראיתי
כל זאת

שירים לשלומית.