הכרתי אותה סך הכל שלוש שעות.
היא לא נתנה לי לגעת בה,
היא גם לא ממש אהבה את מבטי כלפיה.
ניהלנו את אחת השיחות המדהימות שהיו לי אי פעם.
היא מסוג הבנות שיודעות איך לשמח אנשים,
אך היא בעצמה לא יכלה להחזיק חיוך ליותר משניה.
אני לא זוכר על מה בדיוק דיברנו,
אני לא זוכר אם יצאנו בהרגשת סיפוק מהשיחה.
הדבר היחידי שאני זוכר מאותו לילה,
הוא הפרצוף שלה, מואר ע"י מדורה קטנה,
את החיוך הציני הענוג שלה, ואת המילה האחרונה שלה,
שלום.

שבוע לאחר מכן, הגיעה אלי הידיעה,
היא כבר לא בינינו, היא במקום יותר טוב,
היא עם אנשים שיאהבו אותה, היא עם אנשים שישמרו עליה.

והחיוך שלה, אני לפחות מקווה, כבר לא ציני.