חושך, וכבר קשה לי לנשום.
אני מרגישה שאני מתקרבת לסוף,
ואיפה המנהרה הזאת שכולם מדברים עליה?
שרואים את כל תמונות חיי רצות בה,
זאת עם האור בקצה?
אין אור.
והקצה, הקצה אף פעם לא היה קרוב יותר.
חושך, וכבר קשה לי לראות.
רק צללים, והכל מתערבב.
פעימה, ועוד אחת. נשימה. וכל אחת כבר יכולה להיות האחרונה,
וכל אחת יותר כבדה מהקודמת.
ואין נורא מזה, לחכות לסוף.
אך כך היה כל חיי - אז למה לא בעצם?
חושך, וכבר לא רואה כלום.
גם לא צללים.
כבר בקושי נושמת.
נאבקת.
פתאום...
מנסה לנשום, ולא מבינה למה. הרי זה מה שאני בחרתי,
אז למה עכשיו אני נאבקת, אחרי שכל חיי רק ישבתי בצד?
זה מוזר להסתכל כך על כל חיי במונחים של עבר
ולא במונחים של עתיד, כאילו הם הולכים להימשך לנצח...
חושך, וכבר קשה לי לחיות.
מוותרת.
בבקשה, אל תשפטו אותי עכשיו,
כי כבר הגעתי לסוף, ומפה, לא נותר לי לאן לברוח...