הרסת ובנית אותי מחדש, מתופף במחול כפיים על יציקות גופי, משיל
ממני עוד שכבה של תמימות, מציל נפשי האומרת לך, הפסק עם המחול
הזה.
עברו כבר שנתיים ואני לא מסוגלת להיפרד ממך, תלויה על קולב עם
שאר המשומשות שלך, רואה הודעות שכתבת ונאלמת דום בצפירה שממלאת
את ראשי המבולבל, השקט, הנעלם.
אני צריכה להתנתק מכל המתח שהשארת בשדות החרוכים של מגירות
ציפור הנפש שלי, להעמיס במשאיות החותכות את מכוניתי בשעת לילה
מאוחרת בכביש המהיר. זה שניסה לאכול אותי בידיו כמו זבוב הנמלט
על נפשו מידיו של הענק מהסיפור עם האפונים.

המחול נמשך, עברו שנתיים מאז, אתה כבר לא מביט לעבר המדף שבו
השארת אותי, אפילו נדחפתי על ידי חדשות, צעירות יותר, יפות
יותר, חייכניות יותר, העיקר שהן תמימות הרבה פחות.
הלוואי ויכולתי לדבר, להגיד לך מה עוללת לי.

אני קמלה ונובלת, הפריחה שהופיעה למחצית הדקה חלפה כשם שבאה,
בסופת ההוריקן ההיא שבה הכרנו.
היית רע אלי אז. הייתי רעה אליך. אבל ההבדל הוא שאתה המשכת
ואני נשכחתי. ועתה אני רק צוברת אבק.