בשדות בית לחם
הילכו אגדות
על אהבת איש ואישה

שמאז לא אהבו
ואחזו כמותם בני תמותה
באדרתה
השזורה
נאמנות

מאז הלכו האגדות
אודות הגדולה באהבות
עטורה טכסים מכוסים
בהינומה

לכאורה דמותה
הייתה
תפילת צדקת
גמורה
צנומה
ומנחתה צנועה
בכי תמרורים
ונהי מהדהד
אלי הרים


על ימים שהיללו
במחול ותנועה
סביב באר
נמלט ונערה
רועה

שבע שנים
עבד אהבתם
ולא תם

והיא שבע שנים
נוספות ממתינה
על יצועה
לשבועת ליבה
עלי באר ושומעת
צחוק אחותה

שעלו הלילות
וקיללו הקולות בצבעים
משחור ועד לבן
והטלאים
פרצו עדרים
ויצא לדרכים
זכר יושב אוהלים
זה התמים
בואכה בית לחם
כי באים בה הצירים
והמתים
כי בינו לבינה אוחזים
הימים זכרונות
פסילים נסתרים
טמונים
במילים
חורשים
דיעות מזימות
התרפים הזרועים
שאננים
להשמיץ שמה בפני אלוהים

וראה מחנה
ולאה
והבנים

שב
זכרונותיו בשנים

שהלכה אחריו
באלוהיו
נוטשת
שולחן תפילת
בית אביה
הצח והלבן

עוקבת
אהבתו
עד מותה

בבן
האמין

בן-ימין בין משמאל,
פורת יוסף
יזדקן איתה

ומה עתה יספיד
מארובות
דמעותיו היבשות
הממתינות
מעוננות
במות אם האהבות

שאמר בהספדו
לאלוהיו שיניחה בין
כנפיו
וישכח לה ילדותה
מה חטאה
לקחה בובות
ולא תרפים
זכרונות אהבות
של ילדות
היודעות
לא  ישובו עד כלות
באחרית הסוף
לנוף ילדותם
לא היו אלה פסילים
לכל היותר הסביר לאלוהים
מעשה ידיים מגולפים
המלטפות מעשי
אלוהים

מהסבריו
הספדיו המשונים

לדמותה
לאמונתה
הראשונה

ראו
אלוהים
והכרובים
מה יפתה דמות אוהבים