אתה הגעת לשם רק כדי לבצע את המשימה שלך.
לא כדי לרכוש חברים חדשים, ליצור קשרים, לא לשחק משחקים ולא
לבדר את עצמך, הדבר היחיד שבו אתה צריך להתעסק הוא המשימה.
יום רביעי בבוקר, חמשת אלפים חיילים נכנסו לישוב שבו הוא גר,
דפקו בדלתות, טיפסו על גגות כשאיתם מנופים, כלובים וטרקטורים
ענקיים המיועדים להריסת בתים.
אתה נעמדת מול דלת הכניסה והקשת שלוש פעמים, שלוש דפיקות רמות
בדלת העץ. הדלת נפתחה ומולך עמד ילד קטן, מביט עליך בעיניו
העגולות ככדור שלג נמס, אתה מביט בשני עיניו ורואה רק פחד, הוא
פוחד ממך, ככה אבא חינך אותו. עמדת, הבטת בו בלי הפסקה, הילד,
הוא הזכיר לך מישהו, מישהו שהיה מאוד קרוב אליך בעבר, אבל אתה
לא זוכר.
אתה מבקש להכנס, אבל הילד קפוא, לא זז, ניצב כסלע.
הרמת את הראש וראית דמות אדם מתקרבת מפנים הבית, זיהית גבר
מזוקן, חובש כיפה שחורה גדולה לראשו, הוא התקרב אל הדלת והניח
את שני ידיו על בנו.
"אתה יודע", פתאום הוא החל לדבר, "כשהוא היה ממש קטן, עזרתי לו
לשתול מאה ועשרים שתילים של פרחים. אתה יודע למה מאה ועשרים?"
הוא שאל, ובלי לחכות לתשובה המשיך, "הרי זה נורא פשוט. אתמול
היה לו יום הולדת עשר, והוא אסף את השתיל העשירי כך שנשארו לו
עוד מאה ועשר שתילים. כל שנה הוא יאסוף עוד ועוד שתיל עד שיהיה
ב"ה בן מאה ועשרים, ועד אז הוא יחיה כאן, הוא ומשפחתו שיקים
ביום מן הימים בבית הזה, הבית שאני בניתי בשתי ידי למענו, למען
אחיו, למען אישתי. ואתה אדוני היקר", הוא הגביר את קולו, "אתה
באת לכאן כדי לפרק הכל, הרי ברגע שאתה הורס את ביתי אתה הורס
אותי, את המשפחה שלי, אתה פוגע בי, בילד הקטן והחסר אונים הזה,
היהודי הקטן שעומד מול היהודי הגדול והחזק, ומי אתה אדוני
בכלל?! מי אתה שניתנה לך הזכות לפרק משפחות?!" נימתו היתה
כועסת, אבל בכל זאת הקשבת לכל מילה שהוציא מפיו. הדברים שאמר
נגעו בליבך, למעשה, אפשר לומר שהם נגעו בך מאוד, כי בזמן
שדיבר, היה לך מספיק זמן להסתכל עליו ולזהות אותו.
קוראים לו אלירן. הוא היה גר בית לידך ולמד איתך באותה כיתה,
הציל אותך פעם ממכות רצח, היה איתך בטירונות, ביחידה, אלא שהוא
השתחרר בתום שלוש שנים, ואילו אתה המשכת לקורס קצינים ומאז
הקשר אבד. למעשה, לא ידעת מה עלה בגורלו של אלירן עד אותו רגע
ארור שבו דפקת על דלת ביתו כדי לבשר לו כי עליו לעזוב את ביתו
באופן מיידי, וכי אם יתנגד תצטרך לגרור אותו משם בכוח.
המצב היה בלתי נשלט, לפחות מבחינתך. לא הצלחת להחזיק עוד
ועיניך החלו לדמוע יותר ויותר.
"אתה בסדר?" שאל אלירן, "אתה רוצה מים?"
"לא!" ענית לו בנימה נחושה, "תודה", הבטת בו עוד רגע, "אתה
יודע, איך שראיתי את הילד ידעתי שהוא מזכיר לי מישהו שהכרתי,
מישהו שנראה בדיוק כך בגילו", אמרת.
אלירן הביט עליך המום, "דניס?" הוא מלמל.
"כן", לחשת, "ראית מה זה אלירן", המשכת בצחקוק קליל, "לא
התראנו ולא דיברנו כמעט שלוש עשרה שנים, ודווקא בעיתוי כזה
יוצא לנו להפגש. היתי אומר שזה די משעשע, אה אלירן? מה אתה
אומר?" אלירן עדיין היה המום, הוא רק הנהן לחיוב ואז הציע לך
להכנס.
"לא ידידי", אמרת, "אני לא יכול, אתה הרי יודע יותר טוב ממני
שלא באתי להתארח".
"כן", הוא ענה בעצב, "ומה אתה מתכוון לעשות עכשיו דניס? עכשיו,
כשאתה מבין שאתה הולך לפנות חבר וותיק וטוב?"
דקה, זה הזמן שלקח לך לחשוב על תשובה, "מה אני עונה לו?" שאלת
את עצמך, "אני מסוגל בכלל לעשות את זה? הוא, זה שהציל אותי
יותר מפעם אחת, מה אני עושה אלוהים?"
לקחת נשימה עמוקה, והבטת בעיניו למרות הבושה שחשת ברגע ההוא.
"אני מתכוון להמשיך במשימה שלי אלירן. עם כל הקושי ועם כל
הכאב, אבל אתה הרי יודע..."
"כן", הוא קטע אותך, "פקודה זו פקודה. אבל יש לי שאלה דניס",
הוא המשיך, "אתה הרי מבין שלא אסכים ללכת, זה הרי הבית שלי, גם
אם תבקש ממני ממש יפה לא אלך, אז מה? תשתמש בכוח נגד החבר
שלך?"
"לצערי, אלירן, התשובה חיובית, אבל רק אם לא תשאיר לי ברירה",
אמרת.
"אני לא אשאיר לך ברירה אחרת!" הוא צעק.
"אז אני מעריך שלא נתראה יותר", אמרת בעצב.
"אתה מעריך נכון", הוא השיב בזריזות ודמעות הופיעו על עיניכם.
"אז מה עכשיו?" הוא שאל.
"עכשיו אבקש ממך לעזוב את הבית", כמעט לחשת.
אלירן הרים את בנו וחיבק אותו חזק חזק. "אתה יודע שאני לא הולך
לשום מקום".
"אני יודע אלירן, אני מצטער".
הסתובבת אליו עם גבך, והורת לחיילים להכנס לבית ולפנות את
יושביו בכוח שמצריך פינוי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.