המחשבה "שתוק" מסתערת משמאל
כלוחמת מיומנת, ויקינגית
לעומתה "כמה משפיל" מתכופפת,
מתחמקת, ומגיעה לחזית ראשי.
"הרימי יד ימין!" מגבה אותה מהצד,
ו-"לפי הקצב" בורחת במהירות.
"שתוק" צווחת, מתנפלת עליה,
דוחפת דוחפת דוחפת.
"לפי הקצב" משתתקת פתאום,
המוזיקה תמה.
"שתוק" קדה קידה חיננית,
"הרימי יד ימין" מחמיאה:
-קרב יפה, נתראה מחר.

הרי -
"שתוק" מתבגרת, מתחילה להראות
ניצנים של משתפ"יות.
אני זוכרת אותה עוד בהיוולדה,
נמה בעריסת העשתונות
שנת ישרים.
"הרי הבטחת לי!" אני מתריסה בה,
והיא רק מפנה ממני ראשה
ומסננת הבטחה ישנה
בחוסר בטחון משווע.

ואולי את כל הכנופיה הנחמדת
לא חרב שנונה תנצח,
גם לא הברקה פתאומית,
גם לא הבנה קיומית.
אולי הם מסוג הטיפוסים
שמה שמפיל אותם בסוף
זה משב רוח רענן,
פתאומי ופשוט
עד כדי
גיחוך.