הוא מתגנב לו לאט לליבי.
בהתחלה מופיעה רק צלליתו, בקטן,
אחר רק משתקפת בבואתו, באפלה.
כך הוא בא, בצורה חרישית
מנסה להפתיע אותי, בלי שארגיש.

יש תקופות בהן בתכיפות הוא מגיע,
ויש זמנים בהם הוא מאחר, אם בכלל יופיע.

כשאני איתך הוא מקפץ ורועש,
מלא שמחה ועליצות,
זורח כולו, מחייך וקורן,
מנסה למשוך מעט תשומת לב
ובאותו זמן להעניק מלוא הלב.

כל כך כיף לי שהוא כאן,
אפילו שהוא קצת משתולל, עושה בלאגן.

עם המשפחה הוא פורח, כולו מטופח,
מפזר סביבו אהבה עם ריח,
כזאת שכולם ממנה נהנים,
מן רגש כזה, תחושה כזאת
שכולם מבינים.

אני פשוט משתגע כשהוא סופסוף נמצא,
כשהוא רק מתקרב, אני פותח בריצה.

הוא נותן לנו מרץ וכוח,
יכולת להמשיך,
משתלט על המוח,
דורש עוד אוויר.
השמחה הזאת, אי אפשר אותה להפסיק!

אז למה, אושר שלי, למה, תגיד:
למה אתה לא מופיע, ונשאר לתמיד?