מליבך תולים קפואים נטיפים של אהבה
חיוך שינייך הצחורות כהרי האלפים בסופה
ואני טובע בבדידות, בים זה של שלווה
עת נשיקתך מהירפרפת, כחלוף קורבט כסופה.

מבט עינייך הצלול נודף קור מעמקים
חוטמך סולד מרגש, לחייך כה חיוורות
נושא ידיי אלייך, חזך נישא כשני צוקים
לא אגע, אסור לטעום; די לי בלראות.

ואת מעזה לשאול, מפורכסת, מעפעפת
'האינך אוהבני עוד, הו וורתר היקר?'
בלאט אשיב, 'לבטח' אם כי עיני שוזפת
פרגית רעננה במרבצה בשדות הבר.

'ראי נסיכת הקרח, מלכת ליבי האלמותית'
או אז אפתח שפתיי בעוז, אומר לך כאיכר
'אמנם אותך אוהב לנצח, ואל תקחי אישית
אבל עדיף לדפוק ת'שניצל מלכרסם דג קר'.