שוב אביב.
הגלגל אף פעם לא עוצר. לפעמים אפילו לו יש סחרחורת מעצמו.
המתיקות באוויר מחליאה אותי.
שוב אנשים מוציאים את בגדי הקיץ, המזגנים מכינים את עצמם נפשית
לשעות על שעות של קירור ממושך, מחירי בגדי הים עולים, תלמידים
נואשים שוב חורשים את עצמם למוות, אנשים אלרגיים לפריחה
מתעטשים ללא הפסקה, המצילים פותחים בשביתה, השרב כבר מציץ
מהפינה.
עונה לא ברורה האביב הזה. הפכפכה. רגע חם, רגע קר. רגע שמש
ורגע גשם.

שוב אביב.
הוא מעלה לי בדרך כלל את האסוציאציות הרגילות - פסח, בגרויות,
חופש. כמה לא מקורי מצדי.
אבל הפעם אתה עולה מול עיני, עם החיוך המתוק והמבט הממיס - כמה
נדוש מצדי לומר זאת. ואיתך מגיע גם כאב הלב. יותר נכון השברון.
כי לעולם לא נוכל להיות יחד, אפילו אם הכול יהיה לטובתנו. זה
בלתי אפשרי.
כשאני קמה בבוקר, והשיח הסגול שאינני יודעת את שמו, שענפיו
נכנסים לי מבעד לחלון לתוך החדר מביט בי בעליצות, אני מרגישה
לפעמים כאילו הפריחה צוחקת עלינו.
איך הכרנו בעונה כזאת? עונה לאוהבים? עונה של פרחים, של שמחה,
של חירות, של תקווה? זה כאילו היושב במרומים אמר "איזה קטעים
יהיה אם נתקע אותם ביחד למרות שזה בלתי אפשרי? הא?" והחליק
למלאך גבריאל שהתגלגל על רצפת העננים מרוב צחוק.

שוב אביב.
ושוב ושוב ושוב...
אני מנסה לחשוב רגיל, ולא להתעמק בדברים שאין לי שליטה עליהם.
אבל כל ערב, כשענפיו של השיח הסגול ההוא, שאיני יודעת את שמו,
מציצים אלי מהחלון לפני שאני הולכת לישון, מוארים להם באורו
הכסוף של הירח, אני חושבת "אבל אולי? אולי בכל זאת?" מתעוררת
בליבי תקווה קלושה, שעם שחר נמחצת באכזריות על ידי אור השמש,
המביא עימו את ההיגיון...

שוב אביב.
איזו עונה הפכפכה.
וכל פעם מחדש, כשהוא שב, כל פעם מחדש זה כואב כמו בפעם
הראשונה.
וכשזה נגמר, ומגיע הקיץ, ואחריו הסתיו והחורף, ואיתם זמנים
ותקוות ואהבות חדשות, הלב שלי נשרף בגעגועים לימים שלא ישובו
עוד... לימים של פריחה, של תמימות, של תקווה ושל ילדות...
של אביב...