במבט לאחור אני לא מאמין שזה היה צודק מצידו לאלץ אותי להתנצל.
לא עשיתי שום דבר שלא הייתי עושה גם עכשיו. לא כדאי שישמע
אותי, כי אם ישמע, ירחיק אותי שוב מכולם, יסגור אותי בחדר שלי,
ילביש אותי בגדים חמים וישאיר אותי לבדי בחדר... בחדר שלי אין
כלום! סתם קירות לבנים ודלת נעולה. ושם אני מתבשל לי בבגדים
חמים ושרוולים ארוכים, מחבק את עצמי. לאט לאט המוח שלי מבעבע
מרוב חום עד שזורם חוצה מהאוזניים ומהאף. לפעמים הוא נחמד אלי,
הוא חבר. הוא יכול להרגיע אותי בעקיצה אחת קטנה אפילו. רק
לפעמים כשאני מרגיש ממש רע אז הוא עוקץ אותי פעמיים ומרשה לי
לישון על הרצפה. אבל לפעמים... אם הוא רואה אותי מדבר עם
מישהו, או נוגע... אז הוא כבר לא חבר, הוא צועק עלי. הוא אויב!
אני מרביץ לו ושורט את בשרו, נושך אותו עד שיכנע ויתנצל על
שצעק עלי. אני שונא שצועקים עלי! אבל הוא לא מוכן להתנצל. הוא
והאחרים, הרעים, ביחד הם מרביצים לי, ושוב אני מוצא את עצמי
בחדר לבד, לבוש שרוולים ארוכים ונאלץ להתנצל כי אני תכף נמס
מחום ורוב המוח שלי כבר מרוח לי על החולצה... איכס! מה בסך הכל
עשיתי עכשיו? הילדה הזאת בכלל לא פחדה ממני, ואם היא לא הייתה
צועקת עלי זה בכלל לא היה קורה כל זה. זו אשמתה בלבד! היא
הפחידה אותי בצרחות שלה, מה יכולתי עוד לעשות אם לא לנסות גם
כן להרגיע אותה בעקיצות עמוקות עם המזלג כמה פעמים?
רגע, לאן את הולכת? אבל לא סיימתי לדבר איתך...
אל תצעקי עלי!!!





                                                25.04.2006