יצאתי מהמקלחת מהר, אפילו דילגתי על עניין האוננות. המח שלי
מפוצץ ברעיונות, הרצון לכתוב בוער בי, ואני לא רוצה להשפריץ את
המוזה לחור של הביוב. הגיע הזמן להגיד משהו, לנסח רצף אחד ברור
ושלם מתוך גיבוב הרעיונות ושבבי הרעיונות שיש לי על החיים
ודומיהם. לא עוד שירים קצרים ונוגים, לא עוד רסיסי רגשות
מלנכוליים, לא עוד רחמים עצמיים, ומרירות ישירה כלפי כל מי
שאני מקנא בו: לידייז אנד ג'נטלמן, איי גיב יו... היצירה
הבוגרת הראשונה שלי! מתוחכמת, שנונה, חריפה, אבל מעודנת
ומורכבת.
זה הולך להתחיל במשפט מוחץ, שורה חזקה אבל לא ברורה שככל
שהעלילה תתפתח, יתבהר הקשר שלה לרצף האירועים, עד שבסוף יתברר
שהיא למעשה מסכמת את הכל. זה צריך להיות כמו קלוז-אפ לתוך
העיניים של הגיבור בתור שוט פתיחה של סרט. אולי "זה בסך הכל
עניין של אומץ, אני חושב" יהיה טוב. מכאן יתגלגל מונולוג
פסיכולוגי שלאט לאט יחשוף את כל הלבטים של הגיבור, ואת כל
הלחצים שמופעלים עליו.
הפעם, סופסוף, אני הולך לייצר סיפור שבאמת נראה כמו משהו
שהייתי רוצה שסיפור שלי ייראה כמוהו. תמיד אמרתי לעצמי שיש
משהו ילדותי בלכתוב ממש בגוף ראשון, או גרוע מזה - לייצר
אלגוריה קלושה לחיים שלך. זה טוב בגיל שש-עשרה, כשאתה מתלהב
מהיכולת שלך לייצר כמה חרוזים רצופים, או כשהנסיכה הבלתי
מעורערת של חייך משתינה עלייך בקשת בליסטית. זה לא משהו כשאתה
רואה את עצמך כיוצר בוגר בעל אמירה עצמאית ומגובשת. אי לכך,
הכרזתי על מתודה חדשה: מעכשיו, אני בוחר סיפור מסגרת, ומנסה
לתאר לעצמי איך אני, או צד מסוים של עצמי היה נוהג תחת הנסיבות
הנתונות. כמובן, הסיפור צריך לעורר בי עניין, להכיל רלוונטיות
מסוימת אלי ואל חיי. אבל מצד שני, בלי ניתוק מהמציאות הרגשית
היומיומית שלי, בלי פנטזיה, אני לא יותר מאשר יומנאי עם
יומרות.
אז ככה: הגיבור הוא נער שמוצא את עצמו מול החלום הרטוב של כל
החבר'ה. היא גדולה ממנו בשנתיים, יפיפיה, סקסית, אומרים שהיא
חרמנית. הוא עשה איזה משהו מגניב ויוצא דופן, ועכשיו היא עושה
לו עיניים בהפגנתיות, והחברים שלו כמובן מדרבנים אותו ללכת
איתה ולתת לה בראש. הם אחד מול השני באיזה חדר (צריך לחשוב
טוב-טוב על כל הפרטים, כדי ליצור אוירה מתאימה), היא עוצמת
עיניים, נשענת אחורה, נותנת למעיל שלה להחליק ממנה, ולוחשת
שינשק אותה. כאן ממוקם המונולוג. הוא מהסס, הוא לא מוצא את
האומץ. או אולי אין זה עניין של אומץ - אולי הוא בכלל לא רוצה?
אפשר לעשות אותה בעצם פחות סקסית, פחות חלום רטוב - ככה ההיסוס
יהיה יותר אמין, וככה יהיה לי יותר קל להתחבר אליו. בסופו של
דבר, יכול להיות שהחברה מכתיבה לו שהוא צריך להיות איתה עכשיו.
הוא מבין לאט-לאט שהוא קבוע בתוך מושגים שנטבעו בו מבחוץ -
סקס, יופי, חלום האהבה. הוא מונע כאילו הוא גיבור של ספק
קומדיה רומנטית, ספק קומדיית נעורים, ובדרך הוא דורס את האני
האמיתי והעצמאי שלו.
במחשבה שניה, אולי זה לא נושא כל כך טוב. זאת אומרת, הדילמה
נכונה, רלוונטית, ומעניינת, אבל הסיפור קטן מדי, מקומי מדי,
יומיומי מדי. אני לא בטוח שאפשר ממש  להחזיק עם זה מונולוג
מלא. אני צריך משהו קצת יותר דרמטי, דילמה אמיתית, שתוכל לתפוס
גם את הקורא, וגם תהיה בעלת משקל קצת כבד יותר מהתלבטות אם
לזיין או לא לזיין את הכוסית שלרגלייך.
אולי רצח: אתה מחזיק אקדח טעון, על הרצפה רועד מפחד הילד שגרם
למוות של שני החברים הכי טובים שלך, נפוח כולו ממכות. אתה
המנהיג של החבורה, ואתה צריך לירות בו. כולם מצפים את זה ממך.
אתה מצדיק את המעשה בעיני עצמך, נאבק בספק שמנקר בך. עמוק
בפנים אתה יודע שהוא לא באמת אשם, שהוא אמנם טמבל שנוא ומעצבן,
אבל שעיר לעזאזל. אבל אתה המנהיג, אתה מניע את הכוח שבחבורה
הזועמת שמאחוריך, אבל אתה יודע שאתה לא באמת יכול לשנות כיוון
ולהתנגד לכוח הזה. פרשו את זה לאן שרק תרצו: השואה, הסכסוך
היהודי-ערבי, המלחמה בעירק, הפונדמנטליזם באשר הוא,
פוסט-ציונות מוסווה. רק צריך להיזהר מהיגררות לקיטש, או לדרמה
עודפת, וזה מושלם.
מושלם? בדיוק בתורו הצד הדה-קונסטרוקטיבי שלי מתעורר. שכחת דבר
אחד יקירי, חוק ידוע בכתיבה טוען שאסור בתכלית האיסור להתחיל
לכתוב כשיש לך רעיון שלם, כולל סיפור, מוסר השכל, רפרנסים, וכל
שאר הירקות המוכרים. אחרת, התוצאה תהיה דידקטית מדי. ואתה לא
רוצה להיות דידקטי, נכון? כמובן, אתה רוצה להגיד משהו, אבל הכל
צריך להיות מתוכחם, מוסווה כדרך-אגב. אתה רוצה יצירה שלמה,
בוגרת ומוצלחת, לא סיכום של שיעור אזרחות.
קיבינמט. חזרתי להתחלה. 47 פאקינג שורות, וכל מה שכלול בהן זה
שרשרת של אסוציאציות ודיון סכיזופרני מיותר. ממש נפלא. הייתי
יכול אולי לשכלל קצת את הבולשיט הזה, וליצור משהו ארספואטי
מתחכם. משהו על עולמו הפנימי של הכותב, אבל קאופמן המניאק
הקדים אותי בשבע שנים עם העניין הזה. זאת הבעיה הגדולה שלי.
אני תופס מעצמי כותב, רוצה להיות כותב, רוצה להאמין שאני באמת
קרוב להיות כותב כמו שאני מאמין שאני, אבל עמוק בפנים אני מבקר
ספרים: יודע מצוין לקחת רעיון של מישהו אחר וללטש אותו, לנתח
אותו, להאיר אותו ממליון ואחת זויות ופרספקטיבות, ללגלג עליו
כשצריך, אבל כשמדובר בלהעמיד סיפור על הרגליים מאפס, כל מה
שיוצא זה דיונים סכיזופרניים.
כנראה, וזה משפט המחץ שמסיים את הבכל-זאת-נראה-שיצא-מונולוג
הזה, שאני הרבה פחות מגניב ממה שהייתי רוצה להאמין שאני יכול
להיות, אם רק אנסה.