27.3.01. צ'אט נענע


 
כרומוזום: חיכית הרבה?

לירון עצבן:  כן! איפה היית?!

כרומוזום: מצטער, עיכבו אותי במעבדה

לירון עצבן:  איזו מעבדה? מה כל הקשקוש הזה?

כרומוזום: התחלתי לעניין אותך מה?

לירון עצבן:  התחלת

כרומוזום: מצויין. מה אתה רוצה לדעת?

לירון עצבן:  הכל. קודם כל על איזו מעבדה אתה מדבר

כרומוזום: זו שאלה שקל לענות עליה

לירון עצבן:  אז תענה

כרומוזום: התשובה היא שהמעבדה לא קיימת רשמית בכלל. זה לאמשנה
איפה היא בארץ. מבחינת הקוראים שלך היא יכולה להיות מעבדה
סודית וזהו.

לירון עצבן:  אז ככה היא תהיה. עכשיו תגיד לי על איזה קוד אתה
דיברת.

כרומוזום: קוד?

לירון עצבן:  כן, במכתב ששלחת, דיברת על הקוד שפיצחתם עם בובי
השימפנזה

לירון עצבן:  בכלל, לאיכולתם לבחור לו שם יותר טוב?

כרומוזום: בטח שיכולנו. זה שם בדוי מה שאמרתי לך

לירון עצבן:  :-))))) שם בדוי לקוף?

כרומוזום: לא אמרתי לך שהכל בדוי מה שאני אומר לך? אם אני אתן
לך את השם האמיתי אז הביטחון יבין שמה שאתה כותב זה לא דמיוני
אלא קיבלת מידע מהמציאות אמיתי

לירון עצבן:  אבל הם לא יכולים לנחש את זה גם ככה?

כרומוזום: הם יכולים אבל לא סתם בחרתי בך. אתה סופר שכבר כתבת
כמה דברים דמיוניים ואני יודע שאתה מתעניין במדע ובגנטיקה
ובאלוהים וכאלה

לירון עצבן:  מאיפה אתה יודע?

כרומוזום: עקבתי אחרי האתרים שאתה גולש להם

לירון עצבן:  כל האתרים?

כרומוזום: :-))))

לירון עצבן:  לך תזדיין

לירון עצבן:  אז איזה קוד פיצחתם? לא אמרת לי

כרומוזום: זה קשור בגנום

לירון עצבן:  את זה אני כבר הבנתי לבד. אבל הגנום זה דבר גדול.
אתה דיברת על משהו ספציפי

כרומוזום: קוד המוות

לירון עצבן:  ???

כרומוזום: המנגנון שאחראי לאורך החיים שלך

לירון עצבן:  המממממממ

לירון עצבן:  מעניין

לירון עצבן:  אתה מתכוון למנגנון ההזדקנות?

לירון עצבן:  הלו?

לירון עצבן:  הלווווווווווווווווווו

לירון עצבן:  אני מבין ששוב פעם בא הבוס

לירון עצבן:  טוב אני מחכה

מיטוכונדריה: סליחה חזרתי

לירון עצבן:  למה שינית שם?

מיטוכונדריה: כי עקבו אחרי ברשת, אז הייתי צריך להחליף סרוור
צאט. שטויות זה קורה לי הרבה. לא יתפסו אותי כל כך בקלות

לירון עצבן:  אני מודה שאין לי מושג על מה דיברת. איזה סרוור
צאט? מי עוקב אחריך?

מיטוכונדריה: אני לא ממש יודע. זה התחיל לפני כמה חודשים אבל
אני יודע להתחמק יפה. זה גם הסיבה שפניתי אליך. אני לא רוצה
שיעלו עלי לפני שיש לי איזה גיבוי

לירון עצבן:  ואני זה גיבוי? נו שוין

מיטוכונדריה: שמע חמודי. אני הולך לתת לך סיפור מדהים שלא שמעת
בחיים ואני הולך לסכן את החיים שלי בשביל זה. אבל זה סיפור
שחייב לצאת החוצה ובסוף תבין גם למה

לירון עצבן:  כי בסוף כולנו נמות?

מיטוכונדריה: אני שמח שאתה צוחק על זה אבל זה רציני

לירון עצבן:  אני נשמע לך לא רציני? בסוף בטוח נמות... אני
כמעט בטוח

מיטוכונדריה: אתה אומר דברים שאין לך מושג בם. פשוט תסתום
ותקשיב ואני מקווה שאתה שומר את השיחות

לירון עצבן:  רושם ושומר הכל. אל חשש

מיטוכונדריה: אז היינו בקוד המוות. סיפרתי לך במייל על איך
שהקוף שלנו מת בדיוק בזמן שחזינו. יש לך שאלות?

<לירון עצבן שונה ל: לירון>

לירון: זה היה כמה דקות לפני מה שחזיתם.

מיטוכונדריה: במונחים של הניסוי זה זניח.

מיטוכונדריה: תגיד לי, יש לך מושג איזו תגלית מדהימה זו? אני
מרגיש שאני מתחיל לבזבז את הזמן איתך

לירון: אתה לא מבזבז.

מיטוכונדריה: כלומר?

לירון: אני מקשיב ברצינות. אל תדאג

מיטוכונדריה: :-))

לירון: אז... בובי מת. מה היו ההשלכות של זה?

זומי הביט בפקק השמפניה שבידו שוב ושוב. דקות לאחר שהוא סיים
לענות על כל השאלות, הוא כבר חזר, בהקלה, למשרד שלו. זה לא היה
חדר גדול. סתם גומחה, יותר נכון. חור קטן שבו רוכז תמצית עולמו
בשנים האחרונות.

סתם גומחה מבולגנת.

את מרכז החדר תפס כסא מנהלים גדול, מרופד היטב, בעל עור שחור
וציפוי ניקל נוצץ. זומי הביא את הכסא הזה בעצמו לגומחה, לאחר
שסירב להסתפק בכסא המזכירות הממשלתי שנופק לו. "אם אני הולך
להיקבר כאן", הוא צרח אז לכל כיוון, "אז אני לפחות רוצה להרגיש
נוח". צרח, ועשה.

אליה וקוץ בה. הכסא תפס את רוב רובו של החדר, ולא עודד מעבר
בינו לבין השולחן. אי לכך, זומי נאלץ להשתחל אליו תמיד בקפיצה
מלמעלה. מחיר פעוט לשלם עבור נוחות.

את פריט הריהוט האחר שבחדר היה מעט בעייתי לראות. הוא היה
עמוס מדי בניירות, ספרים, עטים מתקופות שונות בהיסטוריה של
הקומפלקס (חלקם עדיין פעל), מקלדת ארגונומית, מקלדת רגילה,
עכבר, ומסך מחשב מונומנטלי, עליו היו פתוחים, דרך קבע, מספר רב
מאוד של חלונות.

מתחת לשולחן שרר סדר יחסי. ארבע מגירות נעולות צפנו סוד בחלקו
הימני של השולחן, ומצד שמאל התנשאה ערמת דיסקים בלתי נגמרת.

גם הקירות היו מהוגנים למראה. לבנים, חפים מכל תמונה, פסל או
מסיכה. רק חמסה קטנה אחת פקחה עין כחולה וסקרנית על הגומחה, אי
שם על הקיר הימני.

"זהו", הפתיע אותו קול נשי. "הם הלכו, כולם".