קטע מסע מלפני ימים רבים במבוך המוות. בית הקברות היהודי
בווארשה נראה כמו ג'ונגל. עם מצבות ותפאורה של סרט אימה. האמת
שזה היה מרשים, אבל אני לא מבינה למה צריך להשקיע כל כך
במצבות. לכל איש שמת יש סיפור, נכון, אבל הגופה כבר באדמה
והנשמה בשמים, היא לא מתעניינת (נראה לי...) באיזה ארמון מפואר
בשביל הגוף שלה. זה כל כך חסר חשיבות. אולי צריך לקבוע איזה
מבנה מצבות אחיד או משהו כזה, כי כמו שהמדריכה שלנו אמרה -
בחיים אנחנו מפרידים את עצמנו ומפולגים לקבוצות לפי הכסף:
עניים, עשירים ועוד כאלה, אבל בסופו של דבר, הבטוח היחידי הוא
המוות וכולנו חוזרים לאדמה, ותולעים אוכלות גם לעשירים את התחת
ומשאירות להם רק את שיניי הזהב. זה די מבאס לדעת שהזכרון מרוב
האנשים נשאר בעולם בצורת מצבה שלא תורמת כלום. במבוך בית
הקברות הגענו לקברי אחים. להם בכלל לא נשאר זיכרון, אפילו לא
על מצבה. אין מי שיזכור אותם בתור פרטים, אלא רק בתור - A
group of dead Jewish people. יהודים שמתו בגטו ונזרקו
ברחובותיו, ללא שום אדם שיאהב אותם בנשימתם האחרונה, או קרוב
שילווה את גופם המת בדרכו אל התולעים.
לפני זמן רב הייתי במסע לפולין. הקטע הזה מועתק מיומן המסע. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.