סצנה 22:
הגעתי לבית קפה לבושה במסתוריות כדי שלא יזהו אותי. בגד גוף
שחור, חצאית שחורה מעליה וגופיה. די מסתורי בעיניי.
"תגידי, את לא אמורה להיות מסתורית?" שאל קול מאחוריי.
"אמ... כן... אני לא נראית ככה?" שאלתי בעודי מסתובבת.
"מישל!!!" צעקתי...
"אוי והנה הלכה האוזן השנייה", אמרה בעודה צוחקת. "מה שלומך?"
שאלה אותי.
"תשושה..." עניתי... באנחות.
"ממה? בסוף הלכת לחזרות?" שאלה בעצבנות.
"כן, הלכתי, ברור! מה ציפית, שאני אישאר בבית? חס וחלילה!"
עניתי לה.
"בואי, אני מזמינה אותך לכוס קפה", אמרה לי.
"אני לא שותה קפה, לא בריא למחזור הדם..."
"אל תתני לי את הבולשיט הזה. בואי, אני מזמינה אותך לקפה."
נכנסנו פנימה. היא סיפרה לי הכל - כל התוכנית.
"והיא תצא לפועל בערב", אמרה בסוף השיחה.
"באמת?" אמרתי בהדהמה.
"כן!" אמרה בגאווה, "היום נעשה את זה!"
"חחחחחחח..." התפקעתי מצחוק מולה והיא קלטה והתחילה לצחוק
איתי.

סצנה 23:
היינו בבית שלי. בדיוק בשעה 19:00 מישל הוציאה את הפלאפון שלה
שסידרנו שלא יראו את השם שלה על הצג של הפלאפון של גיא. היא
חייגה במהירות את המספר שלו, כאילו היא למדה אותו בעל פה כל
הצהריים.
כאשר הוא ענה לטלפון היא התחילה במתיחה.
"שלום?" הוא ענה בקול מעורער.
"שלום, מדברת המזכירה של אדון גרבילץ", אמרה בקול סמכותי.
"שלום, את מי את מחפשת?" שאל.
"אני מחפשת את אדון גיא אוליד."
"מדבר..."
"אני רוצה שתגיע למשרדו של אדון גרבילץ. הוא מאוד נעלב מהאיחור
הרב שלך, אך נותן לך הזדמנות שנייה אם אתה עדיין רוצה מימון
להצגה שלך!" אמרה בקול רציני אך עצבני.
"אני מיד אגיע, איפה משרדו ממוקם?"
"הוא ממוקם ברחוב איימסנר 35."
"אוקיי, אני בדרך."
מישל הניחה את השפופרת ואמרה "let the play begin" וצחקה את
הצחוק הכי מבדר ששמעתי בחיים שלי.

סצנה 24:
כשהגענו לרחוב איימסנר 35 היינו מרוצות שהצלחנו להגיע לפניו.
עלינו לקומה החמישית, איפה שבאמת היה ממוקם משרדו של אדון
גרבילץ, שבמקרה הוא אביה של מישל שהרשה לה לעשות את התחבולה
הזאת.
"היי אבא!" אמרה מישל שנכנסה למשרד שלו.
"הלו, בתי הנאה והנאווה", אמר אדון גרבילץ שלבש חליפה שחורה
ומתחתיה חולצה לבנה. על פניו חיוך וגילוח שלא בדיוק הצליח אבל
עיניו הרכות והנעימות בצבע חום כבשו וחיממו את לבה של לילי.
"תודה, אדון גרב... גרבי... גרבילץ שאתה עוזר לנו בזה", אמרתי
לו עם חיוך.
"אין על מה ובשביל שלא תסתבכי עם השם פשוט תקראי לי דן."
"אוקיי, דן."
"טוב, יאללה, תתחבאו בנות, הוא מגיע."

סצנה 25:
כשראינו את גיא נכנס למשרד של אביה של מישל לא יכולנו להתאפק
מלצחוק, אז סתמנו אחת לשנייה את הפה עם סלוטייפ. להפתעתנו הרבה
זה עזר.
"שלום, אני מחפש את אדון גרבילץ", אמר גיא למזכירה.
"הו, אתה גיא, נכון? תשב פה, הוא מיד יתפנה", אמרה המזכירה
בסבר פנים יפות.
גיא התיישב בכיסא ולאחר כמה דקות יצא בן אדם שהשתתף במתיחה.
"אבל אדון גרבילץ! אני חייב את המימון הזה! בלי זה המחזה שלי
ימות", אמר אותו אדון בצורה מוגזמת ובהצגה מופרזת למדי.
"בלי זה המחזה שלך ימות?" אמר דן בצורה בכיינית צינית, "יופי,
אז ככה היה פחות זבל!" אמר בצעקות. "עכשיו עוף מפה!" צעק דן.
"גיא!" אמרה המזכירה בקול רגוע. "אתה יכול להיכנס עכשיו..."
"גלוריה, תעשי טובה, תביאי לי כוס קפה, את יודעת איך. ואתה
רוצה קפה?" צעק דן לכיוון גיא וגלוריה.
"אמממ... אני אשמח", אמר גיא בשקט.
"איך אתה רוצה?" שאלה גלוריה.
"קפה שחור, קצת חלב וכפית סוכר. תודה לך", השיב.

סצנה 26:
המשרד של אדון גרבילץ היה כמו חדר החזרות בסטודיו דואפר - גדול
וחצי ריק.
הוא היה בצבעי בורדו וזהב, בסטייל אבל לא מוגזם.
"שב בבקשה", אמר אדון גרבילץ. "אז אתה רוצה מימון להצגה,
נכון?"
"כן, אני רוצה מימון להצגה שאני מעלה."
"אז אתה מעלה הצגה. תוכל לספר לי את הסיפור שלה?"
"טוב, ליתר דיוק זה לא בדיוק הצגה, זה יותר מין הצגה בתנועה",
אמר גיא.
"אז זו לא הצגה?! תסביר יותר בפירוט, גיא."
"זה בעצם מחזה שרק ירקדו בו, שלא יגידו מילים. פשוט לפי
התנועות יבינו."
"תנועות? אתה חושב שאנשים יבינו תנועות?!"
"אנשים מתורבתים כן."
"ואם המפורסמים לא יבינו את התנועות ויגידו שהמחזה שאני תרמתי
לו היה נורא? מה נעשה?"
"לא חשבתי על זה..."
"אז אתה חושב שכולם יבינו את התנועות שלך?" אמר אדון גרבילץ
בעודו מראה תנועות מוזרות. "אתה מבין מה שאני עושה?!"
"לא..." אמר בחשש.
"אז מה יקרה אם ככה ישבו מפורסמים מול המחזה שלך ולא ידעו על
מה מדובר?" השיב.
"אני מבין, אדוני, אול..." ונקטע באמצע על ידי ועל ידי מישל
בצעקות.
"אבא!!!! הגזמת!" צעקה מישל על אביה.
"אני מצטער, לא התכוונתי."
"נו באמת, תסתכל מה עשית לו, הוא מבוהל, הוא בפאניקה!" אמרה
בעצבים.
"גיא, לא התכוונתי, רק צחקתי איתך."
"גיא?"
"גיא?!"
"מישל, מה קרה לו?"
"אני לא יודעת."
"תתקשר לאמבולנס!"
"עבדתי עלייך!" פתאום גיא קפץ ממקומו.
"הבהלת אותנו למוות!" צעקתי.
"רק החזרתי לכם מה שאתם עשיתם לי!" אמר, מבודר למדי.

סצנה 27:
"אוי, אותם ימים... זה נראה כל כך רחוק עכשיו. נכון, לילי?"
שאלה אותי מישל והוציאה אותי שוב מהזיכרון.
"כן... נראה רחוק יותר מדי רחוק", אמרתי מצוברחת.
"אל תהיי מצוברחת, לפחות ידעת שהוא אוהב אותך", אמרה תוך כדי
שדחפה אותי מעט.
"כן... לפחות את זה ידעתי", המשכתי בטון המצוברח.
"את מבאסת, את יודעת את זה?" אמרה.
"אני מבאסת?" שאלתי בפליאה.
"כן, מבאסת מאוד."
"טוב, גם את הורסת מסיבות", השבתי לה.
"כן? מה הרסתי? איזה מסיבה הרסתי?" אמרה בציניות.
"את מסיבת יום ההולדת שלו!" עניתי בצעקה תוך כדי שקמתי
מהכיסא.
"אני לא הרסתי את המסיבה הזאת!" צעקה עליי.
"אוי, כמה שכן הרסת", השבתי לה בעוד אני מתקדמת לעבר הדלת.
"אני לא! מה אני אשמה שלא ידעתי שזו מסיבת הפתעה!" השיבה לי.
"את כן ידעת! הרי את תכננת אותה איתי!" השבתי.
"אופסי", אמרה בעודה שמה את ידה על פיה כדי שיסתיר את הצחקוק
המייבש שלה.
"טוב, אני צריכה ללכת", אמרתי לה בטון עצוב.
"אוקיי, אז אני אתקשר אלייך בערב ונלך לאיזה בר."
"אוי, סבבה, הרבה זמן לא הייתי בבר", אמרתי בשמחה ויצאתי
מהדלת.

סצנה 28:
תוך כדי הליכה ברחוב נזכרתי איך אני וגיא היינו נפגשים לכוס
קפה ביחד.
נזכרתי באותו היום שהלכנו למסעדה המכובדת הזאת והכרנו את
דניאל.
זה היה אחד מאותם הימים שאחרי הגשם, שהריח היה עדיין באוויר.
צלצול של טלפון העיר אותי משינה.
"הלו?" שאלתי בעודי נוגעת בשער המקורזל משינה ומפהקת.
"היי, לילי, בוקר טוב."
"או, היי גיא, בוקר טוב." אמרתי בעודי מסתכלת על השעון ורואה
את השעה 7 וחמישה.
"חשבתי שאולי נלך לשתות קפה ביחד, רוצה?" שאל גיא
"אמממ... כן, ברור. מתי?" אמרתי חצי מעופפת.
"אאסוף אותך בעוד חצי שעה?" שאל גיא בהססנות.
"גיא, עדיף בעוד שעה, בסדר?"
"אוקיי."
"תודה. טוב, זזתי להתארגן. להתראות, גיא."
"להתראות", הנחתי את השפופרת למקומה וחזרתי לישון.
לאחר כמה דקות, או בעצם חצי שעה שלא שמתי לב שחלפה, השעון
המעורר החל לנדנד.
"אחחח... שעון מעורר, זבל טכנולוגי", אמרתי בעודי דוחפת את
השעון עד שהוא נופל לתוך הזבל.
"טוב, יאללה, נתעורר." קמתי מהמיטה.
התחלתי ללכת למטבח, עצרתי בשירותים, התארגנתי, התקלחתי.
כשיצאתי עברתי ליד השעון שהיה על הקיר והסתכלתי.
"או, עכשיו 7:55, נחמד..." חשבתי.
"7:55!!!" צעקתי פתאום.
פאק, זה אומר שיש לי חמש דקות להחליף בגדים. בריצה לארון!
בחרתי בגדים בלי לשים לב, משהו שכנראה היה טעות כי בחרתי בשתי
חולצות.
ישר חוזרת, שמה את החולצה הנורמאלית בתוך האור, תופסת חצאית
לבנה יחד עם החולצה הסגולה המכופרת עם הכתמים הוורודים. לובשת
מהר ולפתע שומעת דפיקה על הדלת.
"פתוח!!!!" אני צועקת.
"לילי?" גיא נכנס בפליאה.
"הכל בסדר?" הוא שואל.
"כן, הכל בסדר." אני אומרת בעודי עוברת אותו והוא רואה אותי
מסתבכת עם החצאית.
"הכל בסדר", אמרתי והתקדמתי לעברו כשהתלבושת שלי עליי בצורה
נורמאלית.
"לאן הולכים?" שאלתי כשנכנסנו למכונית.
"ל-broke pain" אמר גיא במבטא הצרפתי שאין לו.
"ואו, שמעתי על זה הרבה", אמרתי בציניות.
"לדעתך זו מסעדה מאוד טובה!" אמר בהגנה.
"אם זו מסעדה כל כך טובה למה אין לי מושג עליה?" השבתי מלחמה.
"כי את לא קוראת עיתון!" אמר בצדק.
"אז מה אם אני לא קוראת עיתון, למה זה לא מפורסם בטלוויזיה?"
"כי את בקושי צופה בה וגם כשאת צופה בה את נרדמת תוך כדי!"
"אוחחח... תפסיק לרדת עליי!" אמרתי בעצבנות מההפסד בוויכוח.
כשהגענו ישר בכניסה נער לקח את המכונית והלך להחנות אותה
במקום. מזה הבנתי שהמסעדה יוקרתית ושאני נראית נורא.
"אולי נלך מפה?" שאלתי כשנכנסנו.
"למה?" שאל בהפתעה.
"תסתכל איך אני לבושה!!!" אמרתי לו.
"את לבושה מדהים, על מה את מדברת?" אמר לי גיא עם חיוך על
פניו.
"עכשיו אני יודעת מה אני בחיים לא אעשה", לחשתי לו.
"מה?"
"אתן לך לבחור לי את הבגדים."
"חחחחח... עלוב", אמר לי.
"טוב, נכנסים!" אמר ותפס את היד שלי.
"לא!!!" צעקתי והתחלתי להתחמק מהיד שלו ולרוץ למכונית שבעצם
אפילו לא ידעתי איפה החנו אותה.

סצנה 29:
כשהצלחתי למצוא את המכונית, אחרי חיפושים ארוכים...
"אין לך מפתחות", אמר גיא שרץ אחריי כל הדרך, בעודו מחזיק את
המפתחות מולי.
"בבקשה, בוא נלך מפה, אני לא לבושה בהתאם", אמרתי תוך יבבות.
"טוב... טוב, נלך מפה", אמר בעצב.
"אבל ממש קשה לקבל פה מקומות", אמר.
"אני איכנס אם תשיג לי שמלה נורמאלית", אמרתי ועמדתי במקומי,
מצפה לראות אם יביא שמלה.
"אין לי מאיפה להשיג שמלה..." השיב בעצב.
"נו באמת, בטח שיש לך מאיפה, תסתכל מסביב", אמרתי והסתובבתי.
"ו...? כל השמלות פה מכוערות", אמר.
"תגיד, אתה מטורף?" אמרתי לו והסתכלתי עליו כאילו נפל מהירח.
תפסתי אותו ונכנסנו לחנות הראשונה. לא היינו צריכים לעבור הרבה
עד שמצאתי אותה.
שמלה צמודה אבל במקומות הנכונים - שחורה קטנטנה אבל לא מוגזמת,
בדיוק כמו שאני אוהבת.
"אותה אני רוצה!" אמרתי בהתלהבות.
"אני גם אוהב אותה", אמר גיא. התפלאתי לשמוע את זה ולעומת זאת
גם שמחתי.
"אז ניקח את זה", הוא אמר. הוא הוציא את כרטיס האשראי ואז
התחלתי להרגיש רע.
"עזוב... בוא נלך למקום אחר", אמרתי.
"לא! אני רוצה לקנות לך אותה", השיב לי בתוקף.
"זה בסדר, לא צריך. אני לא רוצה שתקנה לי."
"חשבתי שאת רוצה שמלה נורמאלית."
"יש לי בדירה."
"אתם קונים את זה?"
"לא", אמרתי בצער.
"כן!" הוא אמר פתאום.
"אם את רוצה או לא השמלה הזאת תהיה שלך", אמר והסתכל לי לתוך
העיניים.
"השמלה הזאת מתאימה לך ואני רוצה שתיכנסי עם השמלה הזאת ורק עם
השמלה הזאת לתוך המסעדה."
הוא הלך לכיוון הקופה ושילם עליה.
אבל אני עדיין הייתי ליד המראה עם השמלה עליי, חושבת על המבט
הזה שהוא הסתכל עליי.
"בסדר, תקנה", אמרתי בזמן שהוא משך אותי מהחנות.
"היי, רגע, עדיין לא שילמנו", אמרתי בבלבול.
"כן שילמנו, גברת מעופפת", השיב.
"אההה, אופס", אמרתי בטמטום.
"טוב! חוזרים למסעדה!" גיא אמר לי.
"לאאא!" צעקתי.
"מה קרה עכשיו? את רוצה גם תכשיטים?" הוא אמר בצורה מאוד
מבלבלת.
"לא..." השבתי במבוכה.
"אני... אני רוצה... עזוב, אני כבר לא יודעת..." אמרתי
בבלבול.
"אוקיי, אז גברת לילי החביבה, אפשר להיכנס?" שאל אותי בטון שבו
תמיד דיבר.
"כן!" אמרתי הוא לקח את ידי ונכנסנו.

סצנה 30:
כשנכנסנו למסעדה היא הייתה בדיוק מה שציפיתי - אלגנטית, אפילו
אם זה על הבוקר.
אני וגיא התיישבנו ליד השולחן וחיכינו לאיזה מלצר חביב.
"שלום", אמר המלצר עם האף למעלה. "מה תרצו להזמין?" הוסיף
בהתנשאות.
"אממ... אני חושב שקודם כדאי שתביא לנו את התפריט ואז נחליט",
אמר גיא באותה התנשאות.
המלצר הניח בעצבים את התפריט על השולחן והוציא מכיסו פנקס
ועט.
"אז אתם מזמינים או מבזבזים זמן?" אמר בעצבים.
"אני אקח קפה שחור עם שתי סוכרזית ואת ארוחת הבוקר המלאה",
השיב גיא בחיוך.
"והגברת תזמין?" שאל המלצר בנחמדות מזויפת והפנה את מבטו
אליי.
"אני גם אזמין את ארוחת הבוקר אבל אני אקח תה נענע ואת הסוכר
אוסיף בעצמי", השבתי וניסיתי לשמור על קור רוח.
"ואו, הוא ממש חצוף", אמר גיא כאשר ראה שהמלצר נעלם מעינינו.
"כן, אבל תשמע, הוא בטח חשב שאנחנו סנובים כאלו שיתעללו בו",
לחשתי בשקט לגיא.
לאחר כמה דקות המלצר הגיע עם ארוחת הבוקר.
"תודה", אמרתי לו בחיוך.
"אין על מה", אמר בהתנשאות והלך.
כאשר התחלנו לאכול מצאתי מטפחת - "מצטער, להיות מניאק זה חלק
מהעבודה", היה רשום עליה.
הסתכלתי על המלצר ורשמתי על המטפחת "אז זה אומר שאני צריכה
להיות סנובית?"
כאשר הוא לקח את המטפחת ואת הצלחות הריקות ראיתי מין גיחוך על
פניו.
לאחר ששם את הצלחות במטבח הוא חזר ואמר בנחמדות שנראתה אמיתית:
"הקפה שלכם יגיע מיד ואם תרצו עוד משהו תקראו לי."
"ואיך קוראים לך?"
"קוראים לי דניאל", השיב ולקח את שאר הצלחות הריקות מהשולחן.
כאשר קיבלו את הקפה סוף סוף הרגשתי שהתעוררתי, אמרתי תודה
לדניאל, וכשיצאנו השארנו לו טיפ גדול במיוחד.

סצנה 31:
"רוצה לבלות את היום ביחד?" שאל גיא שיצאנו מהמסעדה.
"הייתי שמחה אבל אני עסוקה עד מעל לראש."
"אהה... חבל", השיב גיא בצער.
הוא פתח לי את הדלת לחיפושית שלו.
"אתה ממש אוהב את החיפושית הזאת, נכון?" שאלתי אותו.
"כן, היא מאוד חשובה לי. היא הייתה של סבא שלי", אמר.
"דרך אגב, אם מדברים על כלי רכב, קיבלת כבר את האופנוע, נכון?"
שאל.
"כן, אבל את הרישיון למות בגללו עדיין לא", אמרתי בתחכום
מטומטם.
"מה זאת אומרת?" שאל גיא כאילו לא הבין שדיברתי על רישיון.
"זאת אומרת שעדיין אין לי רישיון לנהוג בו", השבתי בחוכמת
יתר.
"אההה, אוי, שכחתי מזה לגמרי", השיב בעצב.
"אז להסיע אותך מחר לחזרה?" שאל.
"לא, זה בסדר, אני אסתדר." וככה הפסדתי את ההסעה שלי.
לאחר כמה דקות מצאתי את עצמי עומדת בחדר המדרגות, לא רוצה
להגיד לו ביי.
"אז נתראה מחר?" הוא שאל.
"כן..." אמרתי והוא עמד ללכת.
"רגע!" צעקתי בווליום יחסית נמוך.
"כן?" שאל כאילו הוא מצפה למשהו.
"לא משנה..." אמרתי ונכנסתי לבית שלי. לאחר כמה דקות מצאתי
דופקת את הראש בדלת ואומרת: "מטומטמת! דפוקה! חסרת שכל! יכולת
לנשק אותו..."