סצנה 10:
"אנחנו חייבים להוציא מישהו!" אמרה מור בתוקף.
"אני לא מסוגל. כולם עובדים כל כך קשה ואת יודעת את זה!" גיא
אמר בעצבנות.
"מה, אתה רוצה שאני אבחר?" אמרה לו בעוקצנות בידיעה שלא יסכים
בחיים לדבר כזה.
"כן!" אמר לה בצעקה והחל מתקדם ממנה.
"אז אני מוציאה את לילי!" הסתובבה וצעקה עליו.
הסתכלתי עליה בתדהמה. "אני עדיין בחדר", לחשתי לעצמי.
"שלא תעזי להוציא אותה, היא הכי טובה בקבוצה", צעק גיא בעודו
מתקדם לעבר מור.
"מה יקרה אם אני אוציא?!" אמרה מור כאילו היא מאתגרת אותו
לכיוון כלשהו.
"אני אחנוק אותך", אמר גיא בעודו שם את ידו סביב צווארה
ולוחץ.
"אוקיי... אוקיי... אני אוציא מישהו אחר, רק תעזוב אותי", אמרה
מור בקול שהצליחה להוציא.

סצנה 11:
"זיכרונות כל כך טובים", אמרתי לעצמי.
"למה אין יותר מהם?" לחשתי לקבר.
בעודי מתרחקת לכיוון תחנת האוטובוס נעמדתי מול סטודיו דואפר,
מתאפקת לא לרוץ ולהיכנס פנימה... אבל בסופו של דבר לא מצליחה
ומוצאת את עצמי בבגד גוף באמצע הריקוד שלו.
מניפה את היד ככה ונזכרת באותו היום שההופעה כמעט בוטלה.

סצנה 12:
זה היה אחד מהימים האלו שהכל הולך הפוך.
התעוררתי מאוחר, לבשתי את בגד הגוף הפוך ושכחתי חצי מהסולו.
בתוך ריצה נתקלתי באנשים, שפכתי קפה, ובסוף מצאתי את עצמי
מתפרצת לאולם הלא נכון...
במבוכה יוצאת מהאולם ואומרת מלא פעמים מצטערת.
כשהגעתי אל האולם שמעתי את המוסיקה וראיתי את מור רוקדת את
הסולו שלי.
לא רציתי להתפרץ. אמרתי "פאק, פספסתי, אבל למה היא רוקדת את
הסולו שלי? גיא בחיים לא היה נותן." לפתע מישהו שם יד על גבי.
"ששש... תהיי בשקט", אמר ניר והכניס אותי פנימה... המבט שהיה
על פניו של גיא הסביר לי הכל.
ונזכרתי, היום שהם הגיעו...

סצנה 13:
"היא הגיעה רק עכשיו", לחש ניר לגיא.
"אני יודע..." לחש גיא בעודו מחייך.
"אז אתה תחליף אותה עם מור?" לחש בחזרה ניר.
"לא... היא צריכה ללמוד מטעויות. בחיים לא מאחרים. תגיד לה
לצאת ולחכות לי בחוץ", לחש גיא בעצבנות יחסית.
כשניר התקרב אליי הבנתי. הוא ליווה אותי החוצה וככה חיכיתי
במשך כמה שעות עד שגיא יצא החוצה מדוכדך.
"מה קרה?" ניגשתי אליו במהירות.
"הם רוצים לבטל את ההופעה ובכלל לא להעלות אותה", אמר בעצב.
"מה?! למה?" אמרתי.
"כי הרקדנית שרוקדת את הסולו לא נראית להם", אמר ביותר עצב.
"אבל אני רוקדת את הסולו", אמרתי בבלבול.
"כן... בדרך כלל את רוקדת, אבל מולם לא רקדת", השיב לי.
"אתה לא יכול לארגן שאני ארקוד מולם מתישהו?"
"לא... אלא אם את מוכנה להישאר ולחכות עד 10 בלילה כדי לרקוד
להם", אמר.
"תאמין או לא. אני מוכנה, רק תגיד איפה ואיך מגיעים", השבתי לו
נמרצת מאי פעם.
ראיתי את האור בפניו.
"הם ייתנו לנו להבחן עוד פעם רק סולו ב-10 בלילה כאן. ולפה את
כבר יודעת להגיע."
אמר לי בשמחה.

סצנה 14:
ככה מצאתי את עצמי ב-10 בלילה, קופאת מקור כי המזגן לא פתוח
באולם החזרות.
"את כאן? אני לא מאמין!" אמר גיא כשהוא נכנס עם האנשים - אחד
שנראה צעיר לגילו עם טוקסידו שחור וחולצה לבנה מתחת ומבט
רציני, ואחד אחר שהיה לו שער יחסית ארוך, חיוך על פניו ובגדים
פשוטים למדי.
"תכירי, אלו המממנים שלנו", אמר גיא בקול רציני.
"נעים מאוד... מצטערת על היום, פשוט לא הרגשתי טוב בבוקר",
אמרתי בשקר לבן.
"זה בסדר, העיקר שעכשיו תרקדי ואני מקווה שזה היה יותר טוב
מזאת שרקדה לנו בצהריים", אמר הרציני.
באותו הרגע שגיא הדליק את המוסיקה מצאתי את עצמי נסחפת...
אבל לפתע מצאתי את עצמי לבדי באולם חזרות, בלי המממנים מולי,
נזכרת שאתה כבר לא כאן כדי להדליק את המוסיקה בשבילי.
הולכת בצעדים קטנטנים לעבר הפטפון, שמה את המוסיקה ולאט לאט
חוזרת.

סצנה 15:
צעד אחרי צעד ראו אותי רוקדת, לפעמים מופתעים, לפעמים עצובים.
ואני לא שמה לב, מסתכלת על פניו ורוקדת רק בשבילו. "הריקוד
בשבילך."
עושה את הצעד האחרון ומסיימת את הסולו.
מחיאות כפיים מהמממנים נשמעו, כל דבר שנאמר נשמע באוזניי:
"נממן אתכם, ויותר מזה - באולם הכי טוב ובתלבושות הכי טובות,
כי בשביל רקדנים כמוה אנחנו נשלם אפילו 1,000,000", אמר אחד
מהמממנים.
ישר עלה על פניו של גיא חיוך.
"אז נראה אתכם בבכורה?" אמר אותו הצעיר.
"ברור, ברור! בשורה הראשונה אתם תשבו, כיסא הכבוד", אמר גיא
בהתרגשות.
כאשר המממנים יצאו מהאולם גיא רץ אליי ונתן לי את החיבוק
הראשון.
"תודה לך", אמר בהתרגשות וחיבק אותי שוב.
אני בפנים מבוהלות "אין על מה..."
"את כל כך גדולה, לא ידעתי שאת יכולה לרקוד ככה", אמר.
"כן..." אמרתי חצי מעופפת.
"אני רוצה לקחת אותך לארוחת ערב מחר לכבוד המקרה הזה", אמר
גיא.
"אוקיי... באיזה שעה?" שאלתי בהססנות.
"נקבע כבר בחזרה מחר, אני לא מאמין, תודה לך!" אמר שוב ונתן לי
חיבוק ונשיקה על הלחי.
באותו הרגע נפסקה המוסיקה ושוב אני באולם הריק עם תקליטור שרוט
ופטפון מאט שבור שצריך ללכת לתקן.
הולכת ולוקחת את הפטפון לתיקון, מחר אלך לחנות ברחוב ורד.

סצנה 16:
למחרת מצאתי את עצמי צועדת עם פטפון ביד ברחוב ורד עוברת ליד
בית הקפה שבו אני וגיא ישבנו לארוחת ערב יום למחרת הבחינות.
אחרי ששמתי את הפטפון לתיקון החלטתי לשבת שם לקפה כי פספסתי את
אספקת הקפאין שלי בבוקר.
מתיישבת באותו המקום, מזמינה את אותו הדבר ונזכרת...
הלילה היה קצת חיוור באותו הלילה שיצאנו אבל זה לא הפריע.
"או, תסתכלי איזה בית קפה חביב, בואי נאכל פה את ארוחתנו", אמר
גיא.
"אוקיי..." אמרתי ונכנסנו ישר לתוך בית הקפה.
זה היה לילה של מיקרופון פתוח. ישבנו ליד החלון כשלפתע טפטפו
עליו טיפות קטנות של גשם בהתרגשות, כאילו רק בשבילנו.
בשבילי זה לא היה סימן טוב, לא הייתה לי מטריה או דרך לחזור
בלי להגיע כמו אחרי מקלחת לדירה. "אל תדאגי, אני אסיע אותך",
אמר גיא כאילו הוא קורא את מחשבותיי.
"תודה..." אמרתי בשקט.
"אז מה תזמינו?" שאלה המלצרית החביבה.
"אני אקח קפה שחור", אמר גיא.
"וגם חתיכה מעוגת שוקולד הכי מובחרת שיש לכם", אמר בחיוך
מושלם.
"אני אקח קפה רגיל עם שתי סוכרזית וחתיכת עוגת גבינה", אמרתי
בחיוך למלצרית.
"אוקיי, אז זה קפה שחור וחתיכת עוגת שוקולד לאדון, האם אני
צודקת?" שאלה המלצרית בעודה פונה לגיא.
"כן, אכן צודקת." אמר.
"וקפה רגיל עם שתי סוכרזית וחתיכת עוגת גבינה לגברת, נכון?"
"כן", עניתי.
"אוקיי, זה יגיע מיד. בינתיים תיהנו מהערב שלכם ואם תרצו עוד
משהו תקראו לי. השם שלי הוא מישל", אמרה בחיוך.
"אוקיי, מישל, נקרא לך אם נרצה עוד דבר. תודה לך", אמר גיא
בנחמדות.
לאחר חמש דקות, אולי אפילו פחות, הגיעה ההזמנה שלנו.
אמרנו תודה למישל החביבה והתחלנו בשיחתנו.
"אז... ממתי את רוקדת?" שאל גיא בצחקוק.
"כמו שאמרתי לך, ברעיון מגיל 5." השבתי לו בטון גבוה כמו שהוא
מדבר תמיד.
"ואתה? כמה זמן אתה רוקד?" שאלתי אותו בסקרנות.
"מאז שאני זוכר את עצמי", השיב בגאווה.
"ולא הציקו לך שהיית קטן?" אמרתי לו בעוקצנות.
"תופתעי לדעת שכל כיתתי הייתה בריקוד", אמר.
"מה?!" הייתי בשוק. כל הכיתה שלו? איך לא יכול להיות.
"כן... הרי הייתי בבית-ספר אמילי סמדינור לאמנות הריקוד", אמר
בשוויצריות.
"איך התקבלת לשם? אני לא מצליחה כבר חמש שנים להיכנס לשם."
לפני שיכולתי להמשיך להיזכר בדבר זה הפלאפון שלי צלצל.

סצנה 17:
"שלום?" אמרתי.
"שלום, מדברים מבית-ספר אמילי סמדינור. אנחנו שמחים לספר על
התקבלותך לבית ספרנו. אנחנו מצפים לראותך ביום שני בבגד גוף
בשעה 11 בדיוק."
ונותקה השיחה.
התקבלתי... התקבלתי! "התקבלתי!!!" צרחתי באמצע בית הקפה.
"ששש!" אמרו לי כל הלקוחות כולל המלצריות.
"מצטערת..." אמרתי מובכת תוך כדי שאני מתיישבת.
מסתכלת על החלון. אוי, זה מטפטף. ורואה זוג אנשים רצים עם
עיתון על ראשם ונזכרת בי ובגיא אחרי שנתנו למישל את הטיפ, רצים
לכיוון המכונית וכשנכנסים אליה לא מפסיקים לצחוק.
"אז את איפה את גרה?" שואל אותי גיא בין צחוק לצחוק.
"בשדרת המרגלות חחחח..." אומרת תוך כדי צחוק.
"אז ניסע לשם?" שואל.
"חחח... למה לא? מה עוצר אותנו? חחחח..." עונה.
"המכונית הזאת!" אומר גיא.
ושנינו מתפקעים מצחוק.

סצנה 18:
"אני מפריעה?" שאלה מישל בעודה מביאה לי את הקפה ומעירה אותי
מהזיכרון.
"לא, מה פתאום? תודה, מישל", עניתי לה.
"איך את יודעת את שמי, גברת?" שאלה בחשש.
"מישל! זאת אני, לילי, אותה אחת שהייתה פה לפני כמה חודשים עם
גב.." והיא עצרה אותי באמצע. "לילי!!!" היא צעקה, "מה שלומך?"
שאלה.
"רגע, אל תעני לי, יש לי הפסקה בעוד חמש דקות. את יכולה לחכות
ושנדבר קצת?" שאלה במהירות.
"כן, למה לא?" אמרתי בשמחה, תמיד אוהבת לדבר עם אנשים.
לאחר חמש דקות מישל ישבה לידי עם קפה וסיגריה דלוקה.
"אז מה איתך ועם גיא?" שאלה אותי בשמחה.
"הוא מת..." אמרתי בעצב.
"אוי, אני מצטערת, לא ידעתי..." היא אמרה ובקול שלה באמת שמעו
שהיא מצטערת.
"זה בסדר, לא הרבה יודעים... אז איך החיים שלך?"
"מסתדרים... קצת קשה עם המשכורת אבל מסתדרים..." ענתה לי.
"את יודעת לפני כמה זמן עברתי ליד חנות שמחפשים שם מישהי שתהיה
מוכרת. תנסי, את באמת יכולה לשכנע כל אחד", אמרתי.
"באמת?" שאלה אותי.
"כן, זוכרת איך שכנעת את גיא לקנות..." והיא קטעה אותי באמצע.
"לקנות את האופנוע המדהים שראינו?" שאלה.
"כן! כן!" אמרתי.

סצנה 19:
זה היה יום כמו כל הימים. שלושתנו יצאנו לבלות אני, גיא
ומישל.
"ואו, זה אופנוע מדהים!" פתאום מישל אומרת משום מקום ובלי שום
קשר לשיחה.
"הוא באמת יפה..." אמר גיא.
"הוא בסדר", אמרתי.
"הוא (ופה היה רשום משהו מאוד טוב על מנועים אבל אני בת ואני
לא יודעת)", אמרה בקצרה.
"הא?" אמרתי בעודי מעוותת את פרצופי.
"זה אופנוע ממש טוב", אמר גיא בשפה שאני יותר אבין.
"אהההה. ו...?" אמרתי בהתנשאות שלא מתאימה לי.
"הוא בזול! תקנה אותו, גיא, באמת!" אמרה לו מישל.
"למה לי? אני נהנה מאוד מהחיפושית שלי", אמר גיא בקול מרוצה.
"אז אל תקנה לעצמך, תקנה ללילי!" אמרה לו מישל בעודה מחייכת
חיוך מסתורי.
"ואז היא תביא לי..." לחשה לי בשקט.
"שמעתי אותך!" לחש גיא למישל.
"בכל מקרה אני ממליצה לך לקנות את זה ללילי, ככה היא לא תצטרך
לנסוע באוטובוס. היא הכוכבת הראשית בהופעה שלך או לא?" אמרה
מישל בתחמון.
"את צודקת, היא באמת הכוכבת הראשית", אמר גיא במחשבה נאה.
"אבל..." והתחיל להגיד.
"אבל היא צריכה דרך כלשהי להגיע!" אמרה מישל והתפרצה לדבריו.
"אז אני אסיע אותה כל בוקר!" אמר גיא בלי לחשוב.
"באמת?!" שאלתי אותו.
"כן..." אמר בחשש.
"אולי באמת אני אקנה לך את האופנוע... בוא נלך לראות כמה הוא
עולה. יאללה?" אמר גיא במהירות.

סצנה 20:
כשנכנסנו ראינו הרבה הרבה מכוניות ואת האופנוע. הוא היה בצבע
אדום עם להבות עליו, ומישל ישר התנפלה.
"אז כמה הוא עולה ככה?" שאלה את המוכר.
"אמ... בסביבות אלף-אלפיים ש"ח ואפילו יותר", אמר המוכר
בשוויצריות.
באותו הרגע ראיתי את המבט של גיא. הוא היה בשוק. כנראה שעכשיו
הוא מעדיף שהוא יסיע אותי.
"אני רוצה לקנות אותו. בכמה תשלומים אפשר?" שאל גיא.
"אפשר עד 12 תשלומים", הודיע.
"אוקיי אז תעשה ב-12 תשלומים", אמר גיא.
"רגע!" עצרתי הכל.
"זה מהכסף שלך, אני לא רוצה! באמת לא צריך!" אמרתי בשקט.
"זה בסדר, נו.. אני אגיד שקניתי לך את זה כדי שלא תאחרי
ושיחזירו לי את הכסף", אמר גיא בלי לדאוג.
"אבל ע..." וניסיתי להמשיך אבל גיא שם יד על הפה שלי והביא את
הכרטיס למוכר.
"חחחחחחחחח..." פתאום שמעתי צחוק.
זו הייתה מישל. גם היא נזכרה באותם הרגעים והוציאה את שתינו
מאותו הזיכרון, יושבות אחת ליד השניה ומחייכות.
"אוי! אוי! זוכרת שמתחנו את גיא!" צעקה לי באוזן מישל.
"כן! אוי... כן, מסכן", אמרתי תוך כדי צחקוק.

סצנה 21:
זה היה אחד מהימים, אותם הימים שאין כוח לצאת מהמיטה.
התקשרתי למישל לעבודה שלה.
"מישל?" אמרתי בקול מייבב.
"כן? מי זה?" שאלה מישל.
"אני! אני! לילי", עניתי.
"לילי! מתוקה שלי, מה קורה? למה את ככה?"
"אין לי כוח לזוז! אני לא רוצה ללכת לחזרה אבל אני חייבת."
"אז אל תלכי", אמרה.
"מה?! את משוגעת? גיא יטחן אותי ואז כדי לוודא שאני ממש קפוט
הוא יחתוך עם סכין חלקים גדולים."
"אמ... אז אין לי מושג מה להגיד לך, הבן אדם מסור לעבודה שלו
ולא יודע לצחוק."
"הוא כן!" התחלתי להתווכח איתה.
"הוא לא!" צעקה בחזרה לטלפון.
"כן!"
"לא!"
"כן!"
"לא!"
"אולי!" יצאתי עם היציאה הכי מוזרה שלי.
"אז אולי נבחן אותו?" שאלה מישל בצורה מיוחדת.
"איך?" עניתי לה בחשדנות.
"נמתח אותו ונראה אם הוא יצחק או יפטר אותך!" אמרה בשמחה.
"אני לא רוצה שיפטרו אותי..." אמרתי בקול עצוב.
"אם יש לו חוש הומור כמו שאת אומרת הוא לא יפטר..." אמרה מישל
בצורה ישירה ביותר.
"אני עכשיו לא כל כך בטוחה בקשר להומור שלו..." הטלתי ספק במה
שאמרתי קודם לכן ואפילו התחרטתי.
"אנחנו בכל מקרה נעשה את זה!" אמרה בעקשנות.
"אנחנו לא!" השבתי בצעקה.
"אנחנו כן!"
"אנחנו לא! אני לא רוצה שיפטרו אותי!" אמרתי בעצבים.
"הוא לא יפטר אותך ואנחנו נעשה את זה!" אמרה אף ביותר עקשנות.
"טוב... טוב..." אמרתי בעצב.
"יופי, תפגשי אותי בשעה 14:00 ליד בית הקפה שעבדתי בו ונחשוב
על משהו", אמרה מישל וישר ניתקה את הטלפון.