הכל התחיל ביום כיפור, כאילו קמתי ביום רביעי אחד וידעתי שאת
הצום הזה אני לא אעבור.
ידעתי שמשהו יפריע, משהו רע או טוב יהרוס את הכל, זה היה לי
כבר בראש.
אז הלכתי לבית הכנסת, התפללתי, אבל לא ידעתי למה התפללתי,
לאיזו מטרה או לאיזו סליחה.
זה לא שאני בן אדם מאמין או שומר מצוות ושבת, בכלל לא. בכל זאת
הלכתי, כאילו אני הולך בשביל מישהו אחר ולא בשביל עצמי.
אחרי בית הכנסת, וזו מין מצווה נוספת כזאת, הלכתי עם כולם
לעיר, והתלהבתי מזה שאני - בן אדם שהוא לא כל כך מאמין ושומר
מצוות - באמת צם.
ואז קרה משהו, אמא של ידיד נפטרה.
זה התחיל בשמועה, ומפה לאוזן כל העיר ידעה על זה, פחות או
יותר.
ואנשים באים ושואלים: "תגיד, זה נכון?" "אבל ממה היא נפטרה?"
"איך זה קרה?"
שאלות כאלה שאין לך תשובות עליהן, אבל אתה עונה בכל זאת, כאילו
אתה יודע הכל, כאילו אתה אלוהים.
אז חזרתי עם חברים לשכונה, וזה היה נכון. כולם בכו, כולם היו
עצובים, כולם נשברו מהצום.
ברגעים כאלה אתה באמת חושב איפה אלוהים, האם הוא באמת קיים,
האם הוא באמת שם למעלה, יש כזה דבר אלוהים? ואם כן, למה הוא
הורג? איזו זכות יש לו לקחת ככה חיים של אדם?
כל המחשבות האלה רצות לך בראש באותן שניות, דקות, שעות.
אז נשברתי גם, אכלתי ושתיתי ופשוט לא הרגשתי כלום, כלום.
כשאני אומר כלום זה באמת כלום, מין סוג של ריקנות כזאת, כאילו
אין לי גם את הצורך לצום בשנה הבאה ובעוד שנתיים ובעוד שלוש
שנים וכך כל החיים, אין סיבה לצום.
אז חזרתי הביתה והלכתי לישון, ישנתי וקמתי וחשבתי על הכל, ושוב
נרדמתי ושוב קמתי וכך הלאה.
בבוקר הלכתי לדבר עם אבא על זה, כי רק הוא יכול להבין אותי.
סיפרתי לו הכל, סיפרתי לו למה אני לא מאמין באלוהים, למה כל
הצום הזה נראה מגוחך, למה אפילו אבא של עומר, שהוא אדם מאמין,
ברגע כזה נשבר.
ושהוא לא סתם מאמין, גם אמא של עומר נפטרה, רק לפני חצי שנה,
ושהם שמונה ילדים, ושהוא צריך לטפל בכולם.
סיפרתי לו הכל...
והוא אמר לי שאלוהים לא בא לעולם כדי לסדר לאדם עבודה, או
לעשות לו חיים יותר קלים, להראות לו דרך בחיים, לתת לו בית
ומשפחה טובה ואישה וילדים.
אלוהים עוזר בדברים הקטנים, פה ושם הוא עושה איזה ג'סטה ומסדר
איזה דבר או שניים.
ובאמת, כשחשבתי על זה, בחיים לא ראיתי אדם מאמין ממש, שאלוהים
עשה בשבילו משהו גדול.

ובשנה שאחרי זה, כשקמתי בבוקר, וכן הלכתי לבית כנסת, ולא הלכתי
במחשבה שהכל יהיה כמו בשנה שעברה, שמשהו טוב או רע יהרוס את
הכל, חשבתי שהשנה, השנה אני באמת אחזיק מעמד, והשנה אני אצום
עד הסוף, ולא אצום כי כולם צמים, ולא אצום בשביל מישהו אחר.
אני אצום בשביל עצמי, כדי שבשנה הזאת אולי אני באמת אזכה לנס
קטן, משהו מהדברים הקטנים שאלוהים עוזר בהם.
משהו קטן, לא משפחה או ילדים או אישה יפה, משהו באמת קטן, משהו
מסוג הדברים שרק אלוהים עושה, כי אולי יש שם באמת מישהו, מישהו
שעושה את הדברים הקטנים, אלוהים.