יושבת בבית, חושבת על מה לכתוב, איך אתאר את מה שאני מרגישה.
מתבוננת החוצה לחורף שמשתולל והרוחות שמשחקות תופסת עם העלים
המצהיבים, דמותי משתקפת אליי בחלון והטיפות העומדות עליו
משתלבות עם הדמעות שזולגות על לחיי.
אני אוהבת את החורף. הוא תמיד משרה עליי אווירה יפה כזו
ורומנטית כזו, שהכול יהיה בסדר.
תמיד אומרים לי שאני מטורפת. כנראה בגלל שאני באמת קצת מטורפת.
זה לא אשמתי שאני אוהבת לרקוד בגשם, אני אוהבת חורף, כולם
יודעים.
אם יהיה גשם, רעות תהיה מאושרת. המשהו המיוחד שלי. גשם.
הקור הזה, שנכנס לי בלב דרך החולצה ומגיע עד לקצות האצבעות,
מזרים בי אדרנלין ורצון לעשות הכול.
ובעצם כלום ורק לשבת ולצפות בעולם מתנקה מכול העצב והכאב שתמיד
משייכים אליו.
האדישות הזו של החורף, שמעורבבת עם עוצמה שלא ניתנת לתיאור.
תמיד חשבתי לעצמי איך אלוהים מרגיש בעונות השנה ותמיד דימיינתי
שבאביב הוא  רגוע כזה, עם זר פרחים על הראש כמו איזה היפי
בשנות השישים, אולי על איזה כמה עלים של גראס ירוקים או סתם
חמוד כזה.
ואיך בקיץ הוא עייף ואולי קצת כועס ובגלל זה הוא מחמם את כולם.
ואיך בסתיו הוא נרגע, מתאהב.
ובחורף אז הוא מטורף לגמרי, כמוני. הוא בסערת רגשות, הוא כועס,
הוא צועק, הוא עצוב, הוא בוכה.
בגלל זה אני אוהבת את החורף, את הגשם, אלוהים בוכה, בוכה ומנקה
את כול העולם מעצב, כמו שהוא מנקה את ליבו.