אני מקווה שפינית לך את היום, כי יש לי שיחה ארוכה איתך.
עד היום לא ממש רציתי להטריד אותך, חשבתי שיש לך צרות יותר
גדולות שצריך לטפל בהן, ולא חשבתי שיהיה לך זמן להקשיב לי, אבל
די! נגמר! הגיעו מים עד נפש כמו שאומרים ואני טובעת.

אני רוצה שתסביר לי מה עשיתי לך שזה מגיע לי? מה זה הסרט הזה
שסידרת לי? כמה עוד בדיחות תגלגל על חשבוני? ממש נחמד. כמה עוד
מבחנים אתה מסדר לי? בסדר, אני חזקה, הבנתי שיש שיעורים שאני
צריכה לעבור, אבל עד מתי? גם לי יש גבול למה שאני מסוגלת
לחטוף, והוא עבר, אתה שומע? הוא עבר מזמן כבר, אין לי כוח
יותר.

ולמה? הא? אני בן אדם טוב, לא? אומרים לי את זה כל הזמן, "את
בן אדם טוב" ואני אפילו מאמינה בך, באמת, אני מאמינה שאתה יודע
למה אתה עושה את מה שאתה עושה, רק למה אתה עושה את זה לי?

בוא נהיה רגע כנים אחד עם השנייה, טוב? ידעת הרי שהסיפור
האחרון ישבור אותי, נכון? היה לך ברור שהפעם זה יהיה קשה יותר
מתמיד, וכואב יותר מכל כאב שהרגשתי מימיי, אז למה?
אני בסך הכול רוצה להבין מה עומד מאחורי זה, מה אתה מנסה להגיד
לי, ומה לעזאזל אני צריכה ללמוד מזה? ואיך אני מתרוממת מכאן?
כי אין לי כוחות יותר, באמת, אני פשוט מתרסקת. לאט אבל בטוח.

שנה שלמה, שנה שלמה של חלומות לקחת לי בשנייה, מחית אותם בהינף
יד, וכל כך רציתי. כל כך קיוויתי שהפעם זה יהיה אחרת, ובאמת,
בהתחלה היה נראה שזה באמת אחר. הוא היה אחר. מיוחד. לא  כמו כל
השאר, שבאמת סלחתי והבנתי אותך על מה שניסית ללמד אותי דרכם.

מההוא שאהב וכל כך חנק הבנתי שאני לא צריכה לוותר על החופש שלי
בשביל אף אחד, הבנתי שלהיות אני זה מספיק, הבנתי שאהבה, זה לא
מספיק.
מההוא שרצה אותי לצורך הריגוש, בשביל ה"רגעים הגנובים" הבנתי
שאין כזה דבר שאי אפשר, ושתשוקה יכולה להעביר בן אדם על דעתו,
הבנתי שהגוף שלנו הוא כלי, ותלוי מי מנגן עליו, והבנתי שאפשר
לרצות מישהו רק כדי "לזיין לו את הצורה".
מההוא שאמר שהוא החבר הכי טוב שלי הבנתי שגברים יגידו הכול כדי
להשכיב אותך, גם שהם החברים הכי טובים שלך, ושהם יכולים לנצל
אותך בלי שתדעי שזה קורה, כדי שהם יוכלו לסמן עוד חור בחגורה
שלהם, הבנתי שאת יכולה להיות בדיוק זה, חור.
ומההוא, שחשבתי שהוא יהיה שיא השיאים, שיותר נמוך מזה כבר אי
אפשר לרדת, מההוא שהיה צריך להשכיב גם אותי, וגם את אחותי,
ממנו למדתי שלרוע אין גבולות, ואם את תהיי רעה לעצמך, כולם
יהיו רעים אליך, וכנראה שמגיע לך.
למדתי שאפשר לחיות עם הכאב, למדתי לשתוק. כן, בעיקר למדתי
לשתוק. לשתוק על ולמרות ובגלל, מה אתה יודע, אפילו למדתי לשכנע
את עצמי שאני אוהבת את זה.
אז אתה רואה, אני מבינה, אני מקבלת את השיעורים בהכנעה, אבל פה
אני לא מבינה, מה?

חשבתי באמת שהוא יהיה אחר, מיוחד. לא כמו כל השאר, ובאמת היה
נראה לי שככה.
כי הוא נראה אחר, אין לו ה"לוק" שלהם, אין לו מבט הצייד
בעיניים, הוא כל כך עדין, וכל כך יפה, מבפנים ומבחוץ, כל כך
רגיש ופגיע...
לא יכולת לסדר לי את השיעור הזה עם מישהו אחר?
שנה שלמה של בישול איטי וארוך, סידרת את זה יפה, אני חייבת
להודות, במסווה של ידידות, אח, איזה מילה... ידידות.
כן, מפגשים אחת ל.... טלפונים בודדים ובעיקר המון חלומות.
ניגנת לי על כל מיתר אפשרי בחלום הענק הזה, גרמת לי להאמין,
שהכול אפשרי, הכול פתוח, למרות שעל פניו החיבור היה לא אפשרי,
אבל לא.

אתה גרמת לי להאמין, בך ובעצמי... בך שסוף סוף עברתי את המבחן
האחרון שלך והנה, מגיעה לי התמורה. הנה. "הוא" יהיה הפרס שלי,
הגעתי למנוחה ולנחלה. ובעצמי, האמנתי בפעם הראשונה בכל החיים
המסריחים האלה, האמנתי שאני יכולה לגרום לו להתאהב בי. שאני
יכולה שמישהו יראה אותי לא כחור, ולא כשק אגרוף, ולא כ"חברה
הכי טובה שאפשר גם לתקוע אותה תוך כדי", ולא כידידה,
אלא יראה אותי וירצה אותי, ככה, נטו, רק אני, כל כך האמנתי שזה
מספיק.
אבל לא, הא? כנראה שלא.

שנה שאני חיה מפגישה לפגישה, נושמת פעם בשבוע את הריח שלו,
ומקווה שזה יספיק עד הפעם הבאה, שנה שאני נשרפת מכל טלפון, מכל
פנייה שלו אלי, מכל פעם שהשם שלי עולה על דל שפתיו, וחולמת
אותו, ורוצה אותו, כל כך רוצה אותו, שנה, אתה מבין? 12 חודשים,
שאני אתרגם לך כמה שעות זה? וכמה דקות? כמה אפשר?
לילה אחרי לילה שאני מרגישה אותו נוגע בי, מלטף, מרגש, מלהיט,
מסעיר ומתעוררת ומגלה לזוועתי שזה אני. הדמות שלו מרחפת לי
בתוך הראש, בבטן, ברחם, בלב - מה עשית לי?

ואז, פתאום, זה נגמר. נמחק. בשיחת טלפון אחת, 31 דקות ו-48
שניות זה מה שזה לקח וזהו.

אני חייבת לציין שבנית יופי של תפאורה לסרט הזה, ויופי של
תאורה ואפילו המוסיקה הייתה שמימית, ואתה בתור במאי, אוסקר לתת
לך.
ואתה יודע מה? בחיים לא חשבתי שאני אהיה שחקנית ראשית, והנה,
תפקיד חיי ממש.

אז הנה, אני מוכנה לשמוע, תסביר לי למה, למה הפעם לא יכולת לתת
לזה לקרות בשבילי? לא מגיע לי? פעם אחת? קצת אור ואושר בתוך כל
הדבר הזה שנקרא חיים?
אם יש לזה סיבה טובה אני נשבעת (סליחה) שאני אבין ואקבל. רק
תגיד לי למה?
למה הייתי צריכה לשמוע ממנו ש"אני מדהימה, ואני יפה, ואני
סקסית, ומגיע לי הכי טוב בעולם, רק זה לא הוא, ושמי שיזכה בי,
יזכה בלוטו", אבל הוא, הוא רואה אותי בתור ידידה טובה. שוב
המילה הזו, ידידה... איכס.

אז מה אני אמורה לחשוב?
שאני גבוהה מדי, נמוכה מדי, שמנה מדי (בטוח), מבוגרת מדי,
גרושה מדי, עם ילדה מדי, רחוקה מדי, מה עוד?

רק מה, דבר אחד לא לקחת בחשבון בסרט הזה שלך, שאתה יכול לקחת
ממני הכול, את האפשרות לאושר, את האופציה להחלים, את הכוח
לאסוף את השברים, הכול. רק דבר אחד אתה לא יכול לקחת לי, שם
אין לך שליטה ומקום. אתה לא יכול לקחת לי את החלום.

אין לי כוח יותר להילחם, אלוהים שלי היקר.
אני פורשת מהמשחק, נועלת את כל הדלתות והחלונות, שאף אחד לא
ייכנס. בשביל מה? שום דבר טוב עוד לא יצא מזה.

לסרט הזה, לא יהיה סרט המשך, אבל לחלום כן.