כמאל קם בבוקר יום ששי בהרגשה של חגיגיות בלב. יום ששי הוא יום
התפילה, היום בו הולכים למסגד, יום שתמיד הכניס תקוה ושמחה
בליבו הצעיר של כמאל. הוא השתחל במהירות אל תוך מכנסי הג'ינס
המשופשפים שלו, חיקוי ליוייס אורגינל משכם עם כיסים גדולים
בשביל לשים את האבנים שזורקים על מכוניות יהודיות בכביש בדרך
חזרה מן המסגד. אבל כמאל לא התכוון לזרוק אבנים אחרי התפילה
במסגד. יתרה מזאת, הוא לא התכוון להגיע כלל למסגד בצהרי יום
ששי.
מדוע, אם כן, ישאל את עצמו הקורא הנבון, משמחת את כמאל עובדת
הגעתו של היום הששי בשבוע? ובכן, התשובה לשאלה זו היא סוד, סוד
כמוס עד כדי כך שאיש בכפר, כולל הוריו, אחיו וחבריו הטובים של
כמאל איננו שותף לו. כמאל בן החמש עשרה נפגש מזה כשבעה חודשים
בקירוב עם נערה יהודיה מן הישוב הסמוך, ישוב שהתקשורת מתעקשת
לקרוא לו "התנחלות".
עם קריאתו המוקדמת של התרנגול מקיצה הדסה משנתה. בעוד קרני
השמש הראשונות נאבקות לגרש את ערפילי הבוקר, היא כבר מדשדשת את
דרכה בין טורי התרנגולות המטילות, מחלקת להן אוכל ואוספת מתחתן
את שלל הביצים. לאחר שסיימה את עבודתה בלול התרנגולות היא
נכנסת אל הבית ומכינה יחד עם אמה את ארוחת הבוקר.
לארוחה הבוקר יושבים, כבכל בוקר, הדסה, אמה רבקה-לאה, אביה
מעוז-חיל, ושני אחיה הקטנים, התאומים גולן וירדן. אבי המשפחה,
מעוז-חיל, הנו רכז הבטחון של הישוב במשרה מלאה, וידיו עמוסות
עבודה במיוחד בימי ששי, הימים בהם מתאספים בני הדודים מן הכפר
ממול במסגד בשעת צהריים לאחר התפילה. בשעה זו, יודע מעוז-חיל,
מתלהטות הרוחות בעידודו של המואזין המסית, וקבוצות של צעירים
יוצאות לעבר הכביש להטריד את תושבי הישוב היהודי רודף השלום.
הדסה תופסת טרמפ על הג'יפ של אביה בדרכה לבית הספר. הגבר היושב
בג'יפ הממוגן והחמוש לא יודע שהיום, כמו גם בכל יום ששי בחצי
השנה האחרונה, לא תגיע בתו הדסה לשיעורי ההעשרה המתקיימים בבית
הספר האיזורי "תורת השומרון". לאחר שיורדת הדסה מן הג'יפ היא
צועדת במורד הגבעה והולכת מרחק של חמישה קילומטרים לעבר בקתה
נטושה הניצבת על הגבול שבין השטחים החקלאיים השייכים לשני
הישובים. במעבר דרך החור בגדר המפרידה בין החחמות המטופחות של
הישוב היהודי לשטחי חקלאות השלחין הפרימיטיבית של הכפר הערבי
מבחינה הדסה כי כבר דולק האור בחלון הפרוץ של הבקתה, וכי עשן
מיתמר מן הארובה הישנה.
כמאל יושב בבקתה החל משעה תשע בבוקר. זה לו כבר מחצית השעה
שהוא מקשיב לרדיו-טייפ המשמיע את קולותיהם של צמד רעים במיטב
להיטיהם.
בשעה 9:30 מגיעה הדסה אל הבקתה.
בשעה 10:15 מסיימים הדסה וכמאל את ברכות השלום ושתיית הקפה.
בשעה 11:45 כבא חומק כמאל חרש מן הבית כשגופו מרוקן מנוזל חיים
וכולו סמוק, מותש ומרוגש.
בשעה 12:15 יוצאת הדסה מן הבקתה כששערה רטוב ועיניה בורקות.
חצי השעה הקסומה הזו, בה היא מתרחצת לבדה כשלבה קל אחרי מעשה
האהבה היא הזמן האהוב עליה ביותר מכל שעות השבוע.
למען שלא תצטנן ממשב הרוח בשערה הרטוב, מכסה הדסה את ראשה
וגופה בגלאביה ישנה שהביא לה כמאל מן הכפר, וממהרת לצעוד
הביתה. מרחוק היא רואה את חזקיה, בחור צעיר וחסון המשמש כסגנו
של אביה בתפקידו כרכז הבטחון של הישוב. חזקיה זה משקיף לעברה
ממעלה גבעה צועק אליה בערבית: "בררה, בררה, רוחי מן הון". הדסה
מאיצה את צעדיה ומחדדת את אזניה כדי לשמוע אותו מסנן לעצמו
בעברית, "שישמרו הפרימיטיבים על הנשים שלהם. כוס אמא של זאתי,
מזדיינת עם ערבים". | 