אני אוהב את המעודנות, את ההן עם הקלאסה.
פגשתי את אליסה באותה גלריה לאומנות, המקום הכי טוב בעולם
לפגוש את אלה עם הקלאסה והעידון. היא לבשה את אותה שמלה אדומה,
חלקה כמו משי על ראי, מיד מבחינים בקלאסה. ואיכשהו אני צד את
עיניה, נס אלוהי. ברגע שבו נפגשו עינינו, החסיר לבי פעימה.

"שוכנת נפשי בין כתלי ביתך, ושבויה, בין כתלייך ממני נפרדת עת
אני בגופי נפרד ממך", שר הרדיו, שעה שאנחנו נוסעים בחזרה
מהגלריה, את לביתך ואני לביתי. וחלק מנפשי נשארה שם בגלריה
לאומנות, מביטה על אותה תמונה של אישה יפיפיה בשמלה אדומה.