בוקר, ענני טללים
מעלים בי את יופיה כי רב.
ערפול על פני המשעולים
בבוקר של שרב.

שחר, בוקר, יקיצה
על חבל ארץ יפהפה
ומן רצון לתת קפיצה
לחלום את מה שיהיה.

החוף קרוב, זה ים תיכון
עוטה דקלים כמו שמלה.
אני יושב הוזה, ובלי רצון
עולה בי גם יופיה שלה.

זה חבל ארץ ממוחזר
שמעורר בי תהיה
אך עוד יותר -  וזה מוזר
מזכיר לי כמה רב יופיה.

ואת שתיהן אוהב לעד
אבל אחת אוהב יותר
ובמחשבתי אני נרעד
הרי על שתיהן אוותר.

על חבל ארץ תם, נפלא
מלא בחי וצמחיה
וגם על זו שלמולה
כל יופי שקר הוא, בדיה.

אכן כואב על ארץ זו
שהיא נווה בתוך מדבר ציה,
אך אין כואב כבוקר זה
ששוב דוקר בי את יופיה.