פעם, כשהיינו קטנים, גרנו ליד ההרים.
הם תמיד נראו לנו כל כך גבוהים, שאת השמש הם מסתירים.
אמא טענה, שאלו בסך הכל
שתי ערימות גדולות של חול,
ויום אחד יבוא טרקטור גדול וצהוב
ויקח אותן לצד השני של הרחוב.
אבל אמא גם אמרה שאין ילדים בחלל,
וזה מראה שהיא לא מבינה בזה בכלל.
בחורף כל ההרים מכוסים בשלג כמו החרמון,
ואנחנו, על יריעות פלסטיק, גולשים במדרון.
ובאביב, המדרונות פורחים בשלל צבעים,
במיליון פרחים שאת שמותיהם איננו יודעים.
ובקיץ, ההרים נותנים צל גדול, קריר ונעים,
ואנחנו יושבים בו, וסיפורים דמיוניים ממציאים.
ובסתיו, ההרים נותנים מחסה מהרוח,
שם אפשר היה תמיד לשכב ולנוח.
אבל יום אחד, באמת בא טרקטור גדול וצהוב,
והעביר את ההרים לצד השני של הרחוב.
ואיפה שהיו ההרים של ילדותנו המופלאה
בנו גן ילדים, מכולת ומרפאה.
והילדים שבגן שומעים את הסיפורים,
איך היו כאן פעם הרים.
מוקדש לילדה ירושלמית אחת,
בעלת דמיון מפותח במיוחד,
שאהבה את ההרים ליד ביתה,
שנשארו כזכרון מתוק מילדותה... |