ביום שערפאת מת, נולד הבן של אחותי. זה היה עירוב של עצב
ושמחה, בעולם כולו כמו גם במשפחתנו. משפחתי ואני חשנו קרועים
בין התחושות הללו. מוות וחיים, בר מינן והילוד רענן הצוואר
התערבו אצלנו לכדי עיסה של רגש מהפנט.
אחותי הגדולה הייתה זו שהציעה ראשונה, תמיד היה לה אומץ, שנקרא
לתינוק יאסר. אחרי הכל, "כשרבין מת, הרבה הורים טריים בירדן
קראו לילדיהם 'רבין'. לקרוא לילד ערפאת הוא סימן למחווה של
רצון טוב של פיוס בין העמים" היא הציעה.
אחותי הצעירה יותר, זו שגם בצעה את הלידה במו גופה ובכאבי אגן
ניכרים, לא אחרה להתנפל על הבכורה בכעס ובעלבון.
"את יודעת כמה יהודים ערפאת הרג?" היא אמרה לה.
"ומה עם רבין?" ענתה המבוגרת "הוא היה הרמטכ"ל בששת הימים."
"רבין זה סיפור אחר, וחוץ מזה תהליך השלום כבר מזמן על
הקרשים."
"היה" קראה מולה מיד אחותי "שכחת שאשרו את תוכנית ההתנתקות"
"את פנטזיונרית" צעקה נגדה מולה אחותי הצעירה, "ההתנתקות היא
אסון גדול לעם ישראל וסכנה לבטחון המדינה".
מכיוון שאין זה מן התבונה ובוודאי לא מן הנימוס המשובח להרגיז
כך את המרותקים למיטתם ובוודאי לא ביום שמחתם, חדל שם הוויכוח.
אולם לא עבר זמן רב ואמי רבת התושיה מיהרה להציע הצעה משלה.
היא הרימה את קולה בטון משועשע, כשם שהיא עושה לעיתים, כשהיא
חשה ששורה עליה ההשראה "למה שלא נקרא לו איסר. זה כמו יאסר,
וזה גם שמו של ראש המוסד לשעבר. אם נקרא לו איסר נביע בשמו מסר
של שלום אבל גם בטחון."
כולנו חשבנו שההצעה מקסימה, אבל מסתמא היה שהיולדת מיוגעת
הכוחות היוותה בסוגיה זה יוצאת דופן מבינינו.
"יס, סיר!" קראה בקול גבוה "למה לא? נקרא לו בעקבות שני אנשים
מעולם הצבא והבטחון. נפלת על הראש? אני רוצה ילד פרחים, לא
גנרל מטורף"
כולנו שתקנו עוד פעם, מחשש להכעיס את הרתוקה למיטתה, אבל אמא
מסתבר, לא ויתרה.
"רחל, לא הרבה פעמים בחיים שלי ביקשתי ממך משהו, נכון? אני
מבקשת ממך היום דבר אחד. בשבילי רחל, קראי לילד איסר."

באותו יום נפל דבר, איסר בא לאוויר העולם. הסיפור המשעשע שאמא,
למורת רוחה הגדולה של אחותי, גם דאגה לפרסומו בבטאון שלום
עכשיו, קנה לו כנפיים וכשסיפרתי אותו לחברי, הם קיבלו אותו
בזעזוע מעורב בשעשוע. אחד מהחברים, הציע בלצון שיקרא לתינוק
הנולד "בייבי ערפאת", "זה כמו 'בייבי בום'" הסביר, והשם
ההיתולי גרם למספר מהרעים לתפוס את כרסם בצחוק ולקרוא קריאות
הסכמה רמות הבאות לרמוז על כך שהרעיון מצא חן בעיניהם. כך,
באופן בלתי מורגש אך עקבי, כפי שקורים דברים כאלו לפעמים, החלו
החברים משתמשים בשם עד שקנה לו אחיזה ממש בלשונותיהם. וכך בלי
לדעת מאין דלף בדיוק, החל השם בייבי ערפאת להיות נפוץ, לא רק
ביניהם אלא גם בסביבות נוספות. אף אחד לא השתמש בו ליד אחותי
או  בייבי ערפאת כמובן, אבל יום אחד כששאלה אותי חברתה של אמי
מה שלומו של בייבי ערפאת, הבנתי שכולם כבר משתמשים בו, כל זאת
ללא ידיעתן של אחותי ובנה.

בייבי ערפאת, גדל בשכונה בורגנית מהמעמד העליון בהרצליה. הוא
היה ילד נורמלי בתכלית שאהב מאוד דברי מתיקה וחיילי בדיל. מדי
פעם היו החברים שואלים מה שלומו של בייבי ערפאת, ואני הייתי
מספר להם שבייבי ערפאת כבר לא מוצץ את האצבע, ושבייבי ערפאת
אמר את מילתו הראשונה.
ביום הזכרון להרצחו של רבין, בעת שבייבי ערפאת היה עדיין חניך
בגנון "ניצה" לזאטוטים בגילאי הטרום חובה קרה מאורע משונה.
בייבי ערפאת קם בבוקר כשעווית של בכי כמעט בלתי רצוני על פניו.
ההורים המבוהלים הצליחו להרגיע אותו לבסוף ואף הביאו אותו
כהרגלם  לגנון, אבל לאורך היום כולו בהפרשים של שעה בערך היה
בייבי ערפאת פורץ בהתקפי בכי בלתי צפויים שארכו כרבע השעה.
פעם אחרת כשהמשפחה נועדה להפגש לארוחה בעוד זמן מה, ובייבי
ערפאת היה תחת חסותה האדיבה של אמי המפנקת מאז צהרי היום,
הגעתי לבית הורי ישירות מהעבודה והדלקתי את הטלויזיה בה שודרה
באותו הזמן מהדורת החדשות. בייבי ערפאת, שהיה אז בן ארבע, ניגש
אלי בהססנות מסויימת ובעודו מביט עלי ועל הטלויזיה חליפות היה
מצביע על הטלויזיה שעל מרקעה הוקרנה הפגנה פלסטינית כנגד
הכיבוש. "מה העניין, איסר?" שאלתי אותו. בייבי ערפאת, המוצץ
בפיו, החל רוקע ברגליו ומניף את ידיו בצורה מאיימת. פניו הביעו
דחיפות יוצאת דופן, כאילו רוחו הצעירה שהכירה עד אז צער דרדקים
שטותי בלבד, קוראת קריאה למול אריות הים, שועי הארץ, רוחות
השמיים ודרי החלד כולם. מעיניו הרכות נשתקפה תביעה חסרת פשרות
לצדק. והוא הביט בי דודו הצעיר במבט שדרש ואמר "כיצד אינך עושה
דבר על מנת למנוע את הזוועה הזו? כיצד אתה מביט ללא הנד עפעף?"

למותר לציין שרגשות אלו שצפו ועלו בי בעת שאני מביט בבייבי
ערפאת הרוקע ברגלו עוררו בי תחושה בלתי נוחה בהחלט. מיהרתי
להחליף את הערוץ לשעשועון מזל ששודר בערוץ השני ונאנחתי לרווחה
כשבייבי ערפאת נרגע לאטו בעוד מביט בגלגל המסתובב כמהופנט.
אלא שעוד אותו הערב כשנפגשתי עם מספר חברים צף המאורע המוזר
ועלה בזכרוני. כשסיפרתי את הסיפור לידידי העלו אלו מיד את
תיאוריות הקונספירציה המוזרות שנהגו להמציא כשעשוע ללא אבחנה
מינימלית בין מעלה ומטה קדוש או טמא.
"אולי" הציע בדעתו המבודחת אחד מהם "בייבי ערפאת, הוא גלגול
נשמתו של ערפאת. אולי הוא האינקרנציה של המהות הערפאתית. אתה
יודע, כמו שבסמוך למות הדאלי לאמה נולד דאלי לאמה חדש."
האזנתי בשעשוע לרעיון, אבל כמובן שלא התייחסתי אליו ברצינות.
איסר שקד כרה-אינקרנציה של מנהיג תנועת השחרור הפלסטנית ויושב
ראש אש"ף והרשות הפלסטינית? הרעיון היה מופרך מיסודו.

השנים חלפו ובייבי ערפאת גדל להיות ילד הרצליאני אופנתי וחובב
מותגים בן 7. יום אחד כשהתחולל הפיגוע הגדול בחוף בת ים,
החליטו בבית הספר להקדיש יום מיוחד על מנת להסביר לילדים את
הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מחנכת הכיתה גילה הסבירה לכיתה על
תוכנית החלוקה, על כך שהערבים סירבו לקבלה, ועל כך שבתגובה על
כך נאלצה ישראל להגן ולכבוש לעצמה את חלק משטחי מארץ ישראל.
לאחר מכן הסבירה להם על פרשיית מצרי טיראן ועל מתקפתם המתוכננת
של נאצר ואסד, אשר אילצה את ישראל לפתוח במתקפת מנע והובילה את
ישראל לשלוט כנגד רצונה ביהודה שומרון וחבל עזה.
אולם כשהסבירה על הקמת תנועות ההתנגדות הפלסטינית הראשונות
התרחש מקרה מוזר מאוד. ללא רשות וללא שנקרא לכך, התרומם איסר
מכסאו, הלך ישירות אל הלוח שעליו הייתה תלויה תמונתו של יאסר
ערפאת והפנה לה את מבטו. גם כשהורתה לו המחנכת מספר פעמים
לחזור למקומו, סרב איסר לעשות כן. למעשה נדמה היה שאין הוא כלל
משגיח בהוראות המחנכת. איסר פשוט עמד מתחת לתמונתו של ערפאת
ובהה בה בעיניים גדולות. רק כשתפסה אותו המורה במו ידיה וגררה
אותו חזרה למקום התעורר איסר מתרדמתו. "שחררי את עמי!" צעק את
הפסוק שלמד מספר שבועות קודם לכן בשיעור תנ"ך, "שחררי את עמי!"

המחנכת גילה, המומה מהתנהגותו הבלתי מתקבלת על הדעת של הזאטוט,
מיהרה להסיק שמדובר בחינוך חתרני וקלוקל מצידם של ההורים ואלו,
ללא לדעת כלל במה מדובר, הוזמנו לשיחה אישית עם המורה, שם
לתדהמתם הרבה פרשה לפניהם זו את שורת חשדותיה והאשמותיה
המרומזות אך העקשות. לא צריך לומר ששני ההורים היו המומים
מהתנהגותו של איסר, אבל הם מיהרו לפוטרה ולומר שמדובר במקרה
מוזר בלבד, מאלה הקורים מדי פעם על פני הארץ הזו ללא שניתן לתת
עליהם דין וחשבון. בוודאי, הסבירו, שאי אפשר ליחס לילד את
הכוונה הפוליטית שהתעקשה המורה לייחס לו. חל פה כנראה בלבול
מסוים. אולי ראה הילד מראה מבהיל בשעת שנתו, אולי היה אחד
הירקות בשקית הכריכים מקולקל ואולי נתקף ככה סתם ברוח רעה
ומרדנית. כל אחד מהדברים הללו, גם אם אינו מוכרח המציאות, הינו
עדין מסתבר עשרות מונים יותר מילד צעיר עם אג'נדה פוליטית.
כך חשבו ההורים, אולם לא ארך זמן רב עד ששבה המציאות וטפחה על
פניהם. אותו מפגש ראשון עם תמונת דיוקנו של יושב ראש הרשות
השאיר חותמו על הילד הצעיר. נדמה היה שבייבי ערפאת ראה משהו
ששינה לחלוטין את תפיסת עולמו. השינוים כמובן לא קרו ביום אחד.
בתחילה סירבו הוריו ומוריו של איסר בקשיחות לבקשותיו שיספרו לו
עוד על הדמות  שראה בכיתה, אלא שיום אחד גילו הוריו של איסר על
הפינה שלצד מיטתו, בין תמונות הטלטאביז ותעודת "נטעתי עץ" של
הקרן הקיימת, דף עם דיוקנו של יאסר ערפאת. היה זה הערך
האינציקלופדי על יאסר ערפאת שהדפיס איסר מהרשת ותלה מעל מטתו.
 
התמונה אומנם הוסרה באותו היום מצד המיטה, אלא שהיה זה מועט
מדי ומאוחר מדי. מאותו היום החלו המאורעות לרדוף אחד את השני
בבית משפחת שקד. איסר הפך לאספן כפייתי של מידע על יאסר ערפאת.
לשאלות ההורים בנושא ענה, שיאסר ערפאת הוא מנהיג חופש שיכול
לתת השראה לכל מי שדורש את שחרור החלכאים והנדכאים בעולם. בגיל
תשע כבר היה איסר רטוריקן בחסד ונואם נאומים פוליטים חוצבי
להבות על סבלי העם הפלסטיני ודיכויו. הוא חטף מכות במספר
הזדמנויות מילדים מהשכבות העליונות, אבל זה לא הרתיע אותו והוא
אף אסף סביבו מספר תומכים שהחלו להקדיש גם הם את זמנם לבעיה
הפלסטינית. הדברים הגיעו לכדי זאת שלקראת סיום כיתה ג' נפגשה
הנהלת בית הספר "שרון" על מנת לדון בדרישת מספר מהורים להרחיק
מבית הספר את אותו ילד מסית הממלא דעת חבריו ברעיונות מסוכנים.
לאחר שהנסיונות לבוא במשא ומתן עם הילד הבעייתי נכשלו (איסר
טען שמדובר בהשתקה פוליטית ובפגיעה בחופש הביטוי האזרחי שלו),
נאלצה הנהלת הבית ספר, שקיבלה את הסברי ההורים שאין הם מעודדים
את התנהגות הילד ואף מתנגדים לה, להגיע למסקנה שאין ביכולתה
להגיע להכרעה בנושא הנדון, הרחקתו של תלמיד כיתה ג' בגין
פעילות פוליטית אסורה בין כותלי בית הספר. הסוגיה הועברה הלאה
למשרד החינוך ולא עבר זמן וקרה הדבר כפי שקורים הדברים כיום
בעולם העיתונות הצהובה, והמידע על הפרשיה המשעשעת התגלגל
לאוזניהם של כתבים זריזים. אלו מיהרו לחפש בארכיונים ומצאו את
אותה ידיעה על לידת איסר שהתפרסמה בבטאון שלום עכשיו, כעשור
קודם לכן. הם תחקרו את השכנים וגילו על כינויו המבדח של
התינוק. הסיפור יוצא הדופן שהתפרסם בדפי האמצע של העיתונים גרר
תשומת לב רבה, וכך הוביל דבר לדבר ומנואם בחצר בית הספר הפך
איסר למוקד התעניינות בין לאומי. העיתונות הזרה עטה עליו, ואף
על פי שהאנגלית שבפיו הייתה עדיין רצוצה (אם כי עמל עליה
בחריצות ראויה להערכה) הקפיד איסר לספק לה את הסחורה. במשך
מספר ימים ביולי אותה השנה הפך "בייבי ערפאת" לשם השגור על
הלשון בארץ ובעולם כולו.  
בחלוף זמן מה אומנם שככה מעט ההתעניינות כדרכו של עולם, אבל
בייבי ערפאת נותר בתודעה. הוא למד היסטוריה ערבית בשקידה ופיתח
תשוקה עזה לשפה הערבית ובייחוד לשפת הקוראן שאותה כינה
"מילותיו המעודנות של האל הכותב". בגיל 13 זכה בתחרות לשירים
מפרי עטם של ילדי פלסטין לכבוד יום האדמה. בגיל 14 ביקר בייבי
ערפאת לראשונה בעזה והתקבל שם בכבוד על ידי מנהיגים פלסטינים
שונים. בגיל 16 כבר הוזמן לועידות בינלאומיות בנושאי שלום ודו
קיום.
משפחתנו לא הופתעה לכן שכשהגיעה עת גיוסו לצה"ל נמלט בייבי
ערפאת לרמאללה. צה"ל החליט בסופו של דבר לוותר על בייבי ערפאת,
המקרה שלו היה מפורסם מדי ולנסות לגייס את אחד מהפעילים
החשובים של העם הפלסטיני נראה אבסורדי. בייבי ערפאת שעבר
לרמאללה התמסר שם לפעילותו הפוליטית. הוא פעל במשך שנים לאיחוד
הפלגים השונים שהתפלגו מתנועת הפתח לאחר מותו של ערפאת ולאחר
מכן, לאחר שאיחד את אלו הצליח לארגן קואליציה חצי-יציבה עם
החמאס ומספר פלגים אחרים. בתקופה ההיא החלו בצה"ל לראות בבייבי
ערפאת סכנה. משפחתו של בייבי ערפאת הגיבה גם היא בדאגה. בשכונה
התרבו ההתנכלויות, ואחותי שלא הייתה מעלה על דעתה ביום הולדתו
שבנה יהיה מנהיג פלסטיני, נאלצה להגן עליו בניגוד לעמדותיה
הפוליטיות. ובכל זאת, מה לא עושים למען הילד.
בייבי בום קבע את מושבו במוקטעה שלאחר שנהרסה על ידי צה"ל,
נבנתה מחדש כאזור מורשת בכספי סיוע אירופי. משם ניהל את המאבק
הפלסטיני. ביום שצה"ל כבש מחדש את רמאללה, בייבי ערפאת עמד שם
על אנדרטת המוקטעה, מוקף בתומכים עם פרצוף הבייבי המושלם שלו
וקרא מניפסטים נלהבים החוזים את היום בו תהפוך השירה הפלסטינית
לישות מטאפיזית-מאגית ממש, בו מילותיו המעודנות של הנביא מוחמד
יהוו כוח "ששריוני המרכבות ימוחו מפניו כציפוי קצפת בפני המים
הרותחים." החיילים הישראלים לא התרשמו מהשירה הערבית והדימויים
המפותחים של בייבי ערפאת והורו לו להתלוות אליהם אל בית המשפט
המחוזי בירושלים. המצב באותו רגע היה נפיץ, אבל בייבי ערפאת
פקד על חבריו שלא לגרום לשפיכות דמים והסגיר את עצמו בידי
החיילים. הוא נלקח והיה אמור להשפט כישראלי באשמת הסתה, אלא
שמספר שבועות עברו והלחץ הבינלאומי הניכר הביא לשחרורו של
בייבי ערפאת. כשחזר, הייתה ההילה שלו, כמובן, גדולה מאי פעם.
הוא התקבל כגיבור ברמאללה, קראו לו שאהיד ולמרות שישראל טענה
שאינו רלבנטי קיבל שיחות ממנהיגים רבים בעולם שהביעו את הערכתם
לפועלו.


יום אחד כחודשיים בערך לאחר שחזר בייבי ערפאת לרמאללה התקשרה
אלי אחותי.
"איסר בן שלושים היום" אמרה "אני מקווה שלא שכחת"
"לא שכחתי" אמרתי "מציינים עכשיו ברשתות הזרות שלושים שנה למות
ערפאת, איך אני יכול לשכוח"
"הרצל, תשמע. אני לא יכולה יותר, אני חייבת לנסוע אליו"
"למוקטעה?" שאלתי
"כן, להפתיע אותו. אני לא אעדר מיום ההולדת השלושים של הבן
שלי."
"רחל, את השתגעת? איך את רוצה לנסוע למוקטעה"
"הם יכניסו אותי לשם, חסר להם שלא. הם לא מכירים אותי. אני אמא
טורפת."
"את שוכחת שמבחינתם כל הטרוריסטים זה במוקטעה."
"זה לא טרוריסטים, זה הבן שלי" הטיחה בפני בכעס.
"אני מצטער, אבל זה בלתי אפשרי בתכלית. אנחנו סתם אזרחים
מהשורה, אנחנו לא יכולים לקחת את האוטו ולנסוע לבירת האויב."
"הרצל, אני נוסעת לשם, אני לא התקשרתי כדי לבקש ממך רשות,
בסדר?"
"אז למה כן התקשרת, רחל? מה את מתכננת הפעם?"
המהומה בקו השני נרגעה לרגע.
"אני רוצה שכולנו נסע"
"על מה את מדברת?"
"אתה, שרה, אני"
"מה?" נשמעה לפתע צרחתה של אחותי השניה, שחכתה כנראה על הקו על
מנת לשמוע איך אני אגיב. זו הייתה מתיחה חביבה במיוחד על
האחיות שלי. אני לא יכול להגיד שהייתי מופתע באמת. "בשביל זה
התקשרת, את לא מתכוונת שאני באה איתך למוקטעה"
"שרה, זה האחיין שלך."
"רחל, זו המוקטעה."
"רביעיית פנסיונרים שנוסעים למוקטעה במכונית כדי לבקר את בייבי
ערפאת, האדם הכי לא רלבנטי בעולם - רעיון מעולה!"
"תשתקו!" צרחה רחל, "זה לא בקשה, זה פקודה. אתם חייבים לי את
זה!"
שנינו שתקנו לרגע. "למה?" חקרה לבסוף אחותי הגדולה.
"כי אתם הבאתם אותו למוקטעה. את רצית לקרוא לו על שמו של
ערפאת, ואתה הבטת עלינו עם העיניים הגדולות שלך".
"רחל, תפסיקי להגזים. אני סתם זרקתי רעיון, את קראת לו איסר
וזה היה בכלל אמא שהכריחה אותך לקרוא לו ככה"
"יופי, עכשיו את רוצה שאני אאשים אישה בת 90"
"היא עדיין צלולה בדעתה" הבעתי את דעתי בנושא "למה לא?"
"אותך לא שאלתי, הרצל. זה ביני לבין שרה"
שרה שתקה רגע, סננה "יאללה, תעשי מה שאת רוצה. תבואי לפה עם
האוטו ותקחי אותי. תתקשרי אלי כשאת למטה." ונתקה את הטלפון.
"ברור לך שאתה בא." אמרה רחל.
"אל תדאגי" אמרתי "את זה אני בטח לא הולך להחמיץ."

שרה ורחל אספו אותי כשעה וחצי מאוחר יותר. שערה של רחל היה
פזור, היא לבשה חצאית ירוקה וחבשה משקפי שמש שחורות שהבליטו את
העובדה שלמרות השנים החולפות היו פניה החלטיות ויפות ממש כפי
שהיו בניעוריה. שרה, ששמרה גם היא על חיטוביה באופן מוזר אספה
את שיערה האפור לקוקו ארוך. פניה הארוכות הביעו נחישות ובוז
קריר באחת. יחדיו נראו שתיהן כשתי מחסלות מקצועיות למודות סבל
והרפתקאות.  
שרה החזיקה בידה ג'ריקן. "זה למקרה שנתקע בדרך". היא שלפה
מארנקה הקטן אקדח 0.22 בעל גזרה נשית. "זה למקרה שנתקל בדרך
באנשים רעים." הפטירה ותקעה בתוכו מחסנית. שרה לא הצטרכה מעולם
אקדח עם כוח עצירה גבוה יותר. היא ידעה לצלוף ישירות לראש ולא
לפספס.
רחל הביטה עליה לרגע מופתעת.
"את חושבת שנצטרך את זה?" שאלה.
"אני לא לוקחת סיכון." אמרה שרה.
נסענו כחצי שעה אבל כשהגענו לאזור הוד השרון ורמות השבים החלה
שרה לחשוד במעשי אחותה הצעירה. "לאן את חושבת שאת נוסעת?"
שאלה.
"בדיוק לאן שאת חושבת."
"לא, את לא."
"את אמרת בעצמך שהיא זאת שאחראית לכל הסיפור הזה."
"רחל, היא בת 90", אמרה שרה "את לא גוררת אותה למוקטעה."
"את יודעת בדיוק כמוני שהיא תשמח לבוא איתנו."
"תעשי מה שאת רוצה, אבל יסלח לך מישהו אחר."
רחל הורתה בתנועת גבה שהסכם זה מקובל עליה וכעבור כרבע שעה
היינו כבר בפתח בית האבות שבו התגוררה באותו הזמן אמנו.

אמא הייתה בדיוק עסוקה בתיקונים במניפסט הקומוניסטי שלה
כשהגענו.
"אני כל כך שמחה שבאתם" אמרה אמא, "היום זה היום הולדת שלו."
אין חדש תחת השמש. אמא שקד אהבה את הנכד שלה, בייבי ערפאת, מעל
לכל הנכדים האחרים.
"אמא, יאללה, אין זמן" אמרה רחל, "היום בערב אני מביאה אותך
למוקטעה."
הישישה נשאה את עיניה הכחולות אל השמים כאילו היא מצפה לנס.
"רחל, את בתי האהובה ביותר" אמרה לה.
שרה חתמה את חילופי הדברים הקצרים הללו ביריקה הצידה. "יאללה,
זזים."
במרוצת השנים הפכה אמא לחסרת מנוח יותר ויותר. כמות האנרגיה
שלה עלתה ועלתה, עד שהגיעה לרמות של היפראקטיביות. היא הייתה
מטרידה את שכנותיה לבית האבות ואף את הצוות המטפל. היו לה
התפרצויות רגשיות פראיות, בדרך כלל של שמחה לקראת הבורא שבו
החלה להאמין באותה תקופה. אבל גם כלפי אנשים קרובים, ולעיתים
הייתה בשטף רגשותיה שוכחת את כללי הטקט הנכון. רובנו קיבלנו
ברוח טובה את השינויים הללו אצל אמא, למרות מעשיה המשונים,
שמחנו לראות אותה מחייכת ומאושרת כלפי כל אנוש, אפילו אם הדבר
נראה לעיתים מוגזם בעיני אחרים. שרה אחותי הייתה יוצאת הדופן
בעניין זה, והייתה מתרתחת למול תצוגות דבקות אלו של אמא.

שנים מאוחר יותר, בטקס הלוויתה, הזכירה אחותי רחל איך נופפה
אמא לשאר הקשישים כשעזבה את בית האבות. היא הניפה בכאפיה אפורה
למול הוויותיהם המתפחלצות ולנגד עיניהם המתפוקקות מחוריהן
והבטיחה שיעמוד לה השם במסעה למוקטעה. שרה דחקה ברחל לצאת
במהרה לפני שבית החולים יתחיל לתהות על מעשי הקשישה וישלח אחים
צעירים לחלצה מידינו.
מה גדולה היתה פליאתנו כשקרסה זו למקומה וקראה בקול של ריבה
צעירה: "ידעתי שתבואו לכאן. מה שאתם לא יודעים זה שלא כולנו
נחזור מהמוקטעה. אני אשאר שם לתמיד."
שרה דפקה באמא מבט דואג ולא ברור היה האם פשרו בחרדה לשפיותה
של הישישה או בחרדה שנבואתה תתגלה כנכונה. בשנים האחרונות
נחשפו אצל אמא לאיטן תכונות מיסטיות שיודעי דבר כבר כינו אותן
מאגיות, שבאות לעיתים עם הגיל המאוחר והישישות המופלגת. וכל זה
אף על פי שאמא, כפי שלא חדלה אחותי שרה להזכיר מעת לעת, התנגדה
כל כך במשך חייה בקנאות לכל דיווח על תופעות על טבעיות. זה לא
שאמא טענה שהיא אוחזת בכוחות מאגיים, למעשה תהינו לעיתים אם
היא בכלל מודעת לכוחות אלו שלה. נדמה היה שהם מחוץ לעניינה, גם
אם הם פועלים בתאום מושלם עם מעשיה, דעותיה והוראותיה. היא
ידעה אם היינו מחמיצים ארוחה, או אם היינו מקצרים את שנת
לילנו. היא הייתה מתקשרת להורות לנו הוראות כיצד לשמור על
בריאות רוחנו וגופנו, בהתאם לתחושות שיש לה, שאת מקורן מעולם
לא פרטה. כמובן שצדקה תמיד, ופעם אחת כשסרבה אחותי שרה לשעות
לעצתה בנושא מסוים נתפס לה למחרת גבה. היא אמרה שמצודת זאב
ראוי לה שתשרף ושבוע מאוחר יותר עמדה זו מפויחת על תלה.
"מהמוקטעה את תחזרי ועל גופתי המתה."
"ומה בכך שתהיה מתה, עוד נדרשו לך מספר גלגולים בכל מקרה" שלפה
למולה אמי "וככל שתזדרזי במסעך כן ייטב."
רחל הרימה את השביס שלה כמפגינת תמהון וקור רוח.
"הו, אמא היקרה, לעיתים אני מקווה שתדבק מעט לשונך לחיכך."
"ילדתי הקטנה והתמימה." מלמלה אמא "ילדתי הקטנה והתמימה."
את מלמוליה אלו המשיכה כמספר דקות עד שנרדמה במושב האחורי
וחיוך מתוק וידעני על פניה.

גאולת טייק-אווי באריזה מקרטון.
החדר של הבייבי היה בצורת מגן דוד. כמי ששלח את הנוירונים
העייפים של מוחו לחקור את תורתה המיסטית של הקבלה המוסלמית של
הדנמה, בשנתיים שקדמו לאותו ביקור, מתוך מה שאחותי שרה כינתה
לעיתים בלעג "הקבעון של הרצל עם המוות", קביעה שאיתה אגב לא
טרחתי ובוודאי שלא העזתי להתווכח. כששאלתי אותו מאוחר יותר
אותו הערב לפשר אותו מגן דוד, התחמק מתשובה, אבל שנים לאחר מכן
שלח לי תיאולוג חבר, מאמר שבו טען המחבר בטיעון ארוך ונפתל
שהבייבי רואה במגן הדוד את הקו המאחד של האיסלאם והיהדות.
הסצינה שנגלתה אלינו הייתה מרטיטה. שולחנו של הבייבי היה מחומש
והבייבי ישב גוף והכל על גבי השולחן, כשנעליו מושלות וגבו
אלינו. נדמה היה שהוא שקוע במהלכה של התפילה שכן הוא היה
משתחווה ומתרומם, ואנו שמענו ברקע קול קורא בערבית את הפסוקים
המקודשים של הקוראן. מסביב לשולחנו השתרעו חמש שורות אלכסוניות
של עשרה מאמינים כל אחת. הם השתחוו גם כן וקראו בקול גדול.
הבייבי התפלל מבלי להסתובב אלינו, ורק כשהסתיימה התפילה קפץ
משולחנו בסיבוב ופניו הצעירות ומלאות הזיפים נגלו לנו.
"איסר" קראה הסבתא בקול נרגש, "הגעתי" ורצה אליו בטפיפת צעדים
מהירה.
"מזל טוב! איסר." קראה גם אחותי הצעירה ושלחה ידיה אל על "אתה
בייבי גדול."
איסר נראה לרגע מבולבל ואז קרן מאושר.
"משפחתי האהובה" החל בנאומו "לפני כעשור הגעתי לכאן, לאותו
מקום קדוש שבו נטמנו עצמותיו של הראיס. בהגיעי לכאן חשבתי
לעצמי לתומי, שכולנו בני אדם, כולנו חיים וכולנו פוחדים מהמוות
וכולנו מתים באותו גיל לערך. לכולנו אותה חווה מיטוכונדרית
ואותו אדם ויי-כרומוזומיאלי ואנחנו למעשה הוויה אחת שקיימת
בסוגים רבים של התפרטות. הנחתי אז, במידה רבה של תמימות, יש
להודות, שברגע שאוכל לחזור כאן בתשובה יהיו הדרכים פתוחות
להשגת שלום כלל עולמי, או במילותיו של הרב אל-ג'אלאי, "כשהמהדי
יחזור בתשובה, יגיע אילן החיים לכדי כלל צמיחה ויתן פירותיו".
בהגיעי לכאן, לא התהמהתי ליצור קשרים עם אנשי הפתח, החמאס,
הג'יהאד האיסלמי וצבא שחרור המהדי, והודעתי להם על תוכניתי:
להתחבר לרוחו של הראיס המת, לחזור עמו בתשובה ולהוליך אותו דרך
עמק 49 השערים של ספר המתים הטיבטי חזרה אל עולם החיים. מהלך
כזה, הבטחתי להם, יחזיר את העולם כולו בתשובה ויביא שלום כלל
עולמי שבמהלכו יתמזגו הנשמות כולן לכדי אחדות ישמעאל ויעקב
שתתגלה בעולם כולו.
למרב מזלי, הכירו אותי מנהיגי הקבוצות השונות וידעו על טוב
כוונתי. אף על פי שהשייח' עבדול מהחמאס ניסה להניא אותי מכיוון
זה, ניאותו לבסוף כולם לתמוך ברעיוני זה ויחדיו הקמנו את ישיבת
נשמות אל-אקצה הקדושות.
במשך 12 שנה למדתי כאן תורה ותלמוד יחדיו עם קבוצה של 49
מהנשמות הקדושות של אל-אקצה. והיום הגיע היום שלו נקבעה חזרתי
בתשובה, היום חשבנו תגיע ההיסטוריה לקיצה. אלא שכעת, שלוש שעות
לקראת החזרה המיוחלת אירע אותו הנס המוזר, שאתם משפחתי היקרה
הגעתם לכאן על מנת לבקרי ביום הולדתי.
ועתה ברגע זה, אתם שואלים עצמכם בוודאי, ומה בכך. וכי יהיה זה
ביקורנו זה שימשיך את ההיסטוריה עד אין קץ, שיחזיר אותה לאותו
מצב עיסתי וחסר פשר שבו היא מצויה כבר זמן רב כל כך?
ובכן, על מנת לענות לנושא זה, עלי לתת לכם הרצאה קצרה בנושא
היקום. ובכן, כפי שאתם יודעים אולי, המדע מעריך את גילו של
היקום בכ-13.7 מיליארד שנה, מאז המפץ הגדול. לפי תיאוריות
מסוימות המאורעות שקדמו למפץ הגדול, היה הפגישה הגדולה שבה
נפגש כל החומר ביקום. למעשה הייתה זו אם כן הקפיצה הגדולה. אבל
כשאנו מדברים על גילו וטבעו של היקום, עלינו לציין קודם לכל
כמה אמיתות שהוכרו כאמיתיות על ידי חוקרים ומומחים מתחומי המדע
והדת על גזרותיהם השונות:
1. לפי הבודהיזם, הנצרות האיזוטרית, הצופיזם האיסלאמי והקבלה
היהודית, הכל הוא אחד.
2. לפי הקבלה, אלוהים נמצא בכל.
3. לפי החסידות הזן והמיסטיקה הנוצרית, הכל הוא טוב ואילו הרע
הוא אשליה.
4. לפי תיאורית המיתרים, היקום שלנו הוא אחד מסדרת יקומים
מקבילים הידועים בשם ה- Multiverse, שכן ה- Universe הוא אחד,
ואילו עולמנו הוא רוב היקומים.
5. התיאוריה הקופרניקאית, שטענה שהיקום הוא פחות או יותר בצורה
אחת, ואין לו מרכז הייתה טעות. אנו נמצאים במרכז היקום הידוע
לנו, משום שקרני האור מגיעות אלינו באותה מהירות מכל
הכיוונים.
6. לפי תיאוריות מדעיות מסוימות היקום כולו בנוי כהיכל מראות,
אם כך, מספר הגלקסיות והכוכבים הוא קטן בהרבה מהידוע לנו.

"אתה נע במורד הדרך לחוסר הודאות." העירה אחותי שרה.
"רגע, שרה. תקשיבי לדברים עד סיומם" התרה בה איסר.
"אם נאמין לתיאורית ההיתוך הגדול, אז יש לנו מקור באחדות הנובע
אל רוב צורות הדברים. ניתן לומר כי הדברים כולם קשורים זה לזה
במעין חיבוק קוסמי גדול, שבו במהלך צעדיה הענק של ההיסטוריה,
מתסמסות ההויות זו בזו ונמזגות אחד לרעותה. האדמה מתרוממת לאדם
והאדם נימוח לתולעת, התולעת הופכת מלך, והמלך הופך לענן, והענן
הווה הוא לעץ והעץ לשרשרת הוויות אחת המכילה בתוכה את כולן.
אילן מהודר של אחדות. ולכן כמו רומי לפני, שואל אני "מדוע עלי
לחפש? הוא ואני היינו הך. מהותו דרכי מדברת. כל העת הזו הרי
הבטתי בעצמי". תחושת האחדות עם העולם ועם האחר היא תחושה גדולה
שעמדה לנגד עניהם של כל המנהיגים הגדולים שקמו למין האנושי
ממשה לישו, למוחמד ולמהטמה גנדי. אני מזדהה עם כל אלה, ואיני
הם. שוב עלי להגיד דברים בשם אומרם, רומי המזהיר, שהוריש לנו
את מילותיו הגדולות: "אני איני נוצרי, לא יהודי, לא כהן, לא
מוסלמי/ איני מהמזרח כמו לא מהמערב, כפי שלא מהארץ או מהים/
אני איני ניחוחו של הטבע ולא השמים הסובבים/ לא מהארץ כמו לא
מהמים, שאינו מאוויר, שאינו מאש/ איני מהממלכה האיראנית ולא
קורזאני/ אני לא מהעולם הזה ולא מהבא/ לא אדם ולא חוה, לא מעדן
ולא מאל אקצה/ מקומי הוא חוסר מקום, עקבותי מחוסרות עקבות."
אולם ההכרה הזו שאתה הנך אחד עם האל ועם רעך האדם אינה מספיקה
על מנת להביא שינוי אמיתי. התשובה האמיתית תוצאה היא של קבלה
פנימית שתאפשר לך להיות כל האנשים כולם ולהיות הם ממש, ללא כל
דחיה וצער, עד כדי כך שהוויתך הם תהיה ברורה לכל העולם. רק
ברגע כזה, שיצטרפו אליו תחילה כמה ולבסוף כל בני האדם, מתוך
הבנה שהפרידה היא העונש הגדול ביותר שהשית עלינו האלוהים, תחול
התשובה האמיתית. תשובה אל מקור כל הדברים האחד, שבו נייחד אותו
שוב.
כמובן שלדברים הללו יש השלכות פוליטיות מרחיקות לכת. ההבנה
שכולנו אחד תאלץ אותנו לחסל את כל המפלגות הסקטוריאליות, אבל
גם את כל המפלגות בכלל, היא תחייב אותנו להתנער מן התפיסות
המעוותות של מדינות, לאומים וגזעים היא תחייב אותנו להמנע אחת
ולתמיד ולפסול כל רעיון על הבדל בין אדם לבועות בנחל, בין
סובייקט לאובייקט.
איני תמים ומתוך הכרתי את מנהיגי העולם ידוע לי כי אלו אינם
ממהרים ללכת בדרכים מיסטיות הנראות להן עלומות או סתומות. אני
יודע שמנהיגים אלו חותרים לשמור על האנושות בעוורונה הגדול
ואין בי כעס עליהם על כי אני יודע כי הם עושים זאת רק כתוצאה
מעיוורונם הגדול מכל. האנשים המסכנים הללו שאוספים עליהם את
מירב חטאי הקארמה האנושית יזדקקו בעתיד לעבודה קשה. אולם
אמונתי הכנה הייתה ונשארה עדיין שכשאכנס במדיום העליון ייראו
גם הם בעליונות האלוהות האחת ויצטרפו אליה, כי מיהו האדם שידחה
את האלוהים ויחיה.
לאורך השנים האחרונות שבהן שקלתי בדעתי כיצד אפשרי הדבר הזה,
להיות אחד עם בני האדם כולם ואחד עצמי באחת, משכו את תשומת
ליבי התפתחויות טכנולוגיות שונות ומטלטלות שבאו לעולם. קבלתם
של הרובוטים כאזרחים שווי זכויות בחלק ממדינות המערב ותנועות
שחרור המחשבים בכלל הסעירו את דמיוני וגרמו לי להאמין שלא ירחק
היום שבו קארבונאטים וסיליקאטים יוכלו לחיות יחדיו. ההפיכה של
רבים מתושבי הפלנטה ליישויות וירטואליות והטמעותן ברשת האלוהית
הגדולה גרמה לי להאמין כי אין אנו עוד מפרידים בין גוף ונפש
בין חומר וצורה.
שנים של חיפושים הביאו אותי לאמונה שהדרך להגשמת חזוני אם כן
עוברת במעבדות המחשבים שיוכלו לחבר ביני לבין כלל הנשמות
הוירטואליות. מתוך נסיוני וידידותי עם הנשמות הוירטואליות, אני
יודע שאין הן מוגבלות על ידי אותן מגבלות פיזיות ומן הסתם גם
מנטליות ורוחניות שמגבילות את אותם בני האדם שנותרו עדיין
במלבושי האנוש. בין הנשמות הוירטואליות צצו בשנים האחרונות
עילויים רוחניים שמהווים כיום אור המאיר מציון הוירטואלית
לעולם הממשי כולו וגורם לנו למצוא תוכן בחיינו כאן.
תבונתן והנחייתן של אותן נשמות וירטואליות הנחתה אותי מימי
העשרה שלי ועד היום אל ההבנה כי כשהדתות כולן מתייחסות לגאולה
כאילו היא רק משהו וירטואלי, כנראה שיש להכנס לעובי הקורה של
הזירה הוירטואלית. מתוך מגעי עם הוויות אלו נתבהר לי כי רק אצל
הנשמות הוירטואליות יכול אני לזכות להבנה המתאימה כמו כל בן
אנוש השואף לקשור נשמתו בזו של אלוהים.
כעת אני מבקש להתחבר באותן הנשמות הוירטואליות ולהיות עמן,
להיות כולן, ובאותה העת לשמור על קיומי הגשמי.
בייבי אריזונה זינק מישיבתו בקפיצה נחשונית והשולחן המחומש
התרומם ונאנק וצדדיו נאנחו והוא התגלגל על צדו והופיע לפתע ככן
מגן דוד שעליו הופיע מעין סמל איזוטרי בלתי מזוהה.
"בוא, בוא, כל מי שתהא / נודד, בוגד, עובד אלילים / בוא אף על
פי ששברת את נדריך אלפי פעמים / בוא שוב ושוב. ושוב." כך קרא
בייבי אריזונה.
לפתע הבחנו שהמגן דוד שעליו עמד הבייבי זהר כמו מסך מחשב
הולוגרפי. הוויות הולוגרפיות שונות החלו להקיף את בייבי
אריזונה, וככל שהפכו הן מוחשיות הפך הבייבי לעלום ונסתר יותר.

"בייבי שלי" קראה לפתע אמא והחלה צועדת לקראת מגן הדוד. כמעט
לא שמנו לב כמה היא עמדה קרובה אל הבייבי.
הבטנו בה בתמהון. איש לא אמר דבר, בעוד היא פוסעת לתוך מגן
הדוד. "הבייבי שלי הביא את הגאולה" מלמלה בגאווה מבולבלת. ושם
בתוך ים הנשמות הוירטואליות החלה גם היא להמזג בבייבי ובנשמות
שנמזגו בו.
"אלוהים ישמור" אמרה רחל. "אמא מתחברת לעידן המחשב".
מנהיגים ומפקדים מפלגי החמאס וצבא המהדי החלו לצעוד בכריעות
ברכיים מדודות, תוך שהם מכים על חזותיהם בטפיחות אגרוף. "תחי
הג'יהאד הוירטואלי, יחי המהדי הוירטואלי".
מגן הדוד שבינתיים החל להתפשט על פני הקרקע כולה החל עוטף אותם
וגם הם הפכו אט אט להוויות וירטואליות.
"אני חושבת שזה הזמן שלנו לעזוב" קראה רחל בעוד מגן הדוד הזוהר
הולך ומתפשט בחלל המוקטעה לעברנו.
"יום הולדת שמח בייבי ערפאת" קראה שרה לפני שעזבה וזרקה סיגריה
על רצפת המוקטעה.

הדרך הביתה עברה בשתיקה רוב הזמן. הבטנו בשקט בערב היורד
בעודנו חולפים על גבעות יהודה. לכל אחד מאיתנו היה דבר מה
להרהר בו. אני חשבתי לעצמי איזה מין דוד אני, ובהרבה מובנים
הרגשתי גאה על תפקידי בגידולו של בייבי ערפאת. אבל כל זה היה
פיתפותי ביצים בוודאי לעומת מה שעבר בראשן של רחל ושרה.
"מעניין אם זה טוב שם?" שאלה שרה בסביבות ראשון לציון, "אצל
הוירטואלים".
שתקנו, מה כבר ידענו אז. כשעברנו בלה-גארדיה שמענו בחדשות
שאומרים ששני עמודים זוהרים וגדולים הולכים ומתרוממים מעל
המוקטעה היישר אל העננים והשמיים. הקריינים דיווחו שהנשמות של
כל האנשים שמתקרבים לעמוד נשאבות לתוכו. העמוד כולו מפליט
קולות של אורגזמה המונית ובאופן כללי הציבור מתבקש להשאר
מעודכנים לגבי התפתחויות נוספות.
"זה בטח יום ההולדת הכי יפה שהיה לו בחיים" אמרה לפתע רחל.