מולי רק מסך לבן, מחפש לתפוס ת'רגע - את אותו משפט
ואפילו סתם איזו מילה שלך תגרום להזיל דמעה,
על המדף יש עשרות ספרים ובתוכם אולי מיליארדי מילים
את כולם כבר קראתי, אבל לי זה לא משנה
כי מה שאני רוצה זה רק לשבת איתך באיזה בית קפה.

התמונה שמעל המסך, שנים בי היא מביטה
וחיים של ניסים ונפלאות היא מבטיחה,
בדמיוני אני מפליג לאותם המחוזות המוכרים והכל כך רחוקים,
כשפתאום היא מגיעה, אמנם יפה יותר מבדמיון,
אבל אז מתחילה אותה תחושה שגורמת לך להבין
שהתמונה היא סך הכל אשליה!
.
האותיות מתחילות כבר לרצד, החשיבה גם היא מתערפלת
ולפתע מין הרגשה של שחרור, התנקות וזרימה אל הלא נודע
קולות מן העבר בי מביטים, נראה כאילו הם מברכים
לאן הגעתי?! אני שואל ואז כאילו מתוך חלום יחד איתם ממלמל:
"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" - הלזמן הזה אני מייחל?!

את מביטה בי במבט מוזר ולא מבינה
מאיפה בדיוק הגעתי ומה בדיוק קרה
ולי נראה כאילו כלום לא השתנה,
המסך עדיין לבן וגם אותה תמונה ארורה
נשארה באותה תנוחה - כאילו מדובר בקנוניה!

ובין כל האותיות נראה לי שמצאתי את אותה מילה
שגם אם יתן איש את כל הון ביתו בעבורה -
אחזיר לו הכל עד האגורה האחרונה,
ועל לחייך יבצבצו דמעה או שתיים, כי יש דברים שלא ניתן להבין
אבל אפשר וכדאי להרגיש את הזמן הזה - אז אולי נשב על כוס
קפה?