בחמש וחצי ושלוש שניות, עמדנו שלושתנו ליד מפתן הדלת ולא
הצלחנו לזוז, לדבר, לנשום. הגבר הביט באיה במבט עצבני, ליטף את
שערה, אמר שלום קלוש, ו"אני אבוא לקחת אותך מחר" ובחמש וחצי
וחמש שניות, כבר הייתה דלת הבית נעולה ומוגפת מאחורינו. זר לא
יבוא בה, וגם לא מכר או אוהב. אני ואיה ישבנו לשחק בפאזל החדש
שקיבלה במתנה מסבתא. זה פאזל ממש רציני. אלף חלקים, אולי יותר.
איה התייאשה די מהר, ביקשה שנלך למדוד את התחפושת לפורים.
הלכנו לחדר של איה. שם צבענו את הציפורניים בלכה, מדדתי לה את
הכתר, והרשתי לה לשים גם אודם ורימל. אחר כך רצתה איה שנשחק
חמש דקות גן עדן. איה הסבירה לי שזה אמנם משחק לזוגות, אבל
אחותה הגדולה של שני פרץ, הסבירה לה ולשני שבעצם אפשר לשחק
אותו עם מי שרוצים, גם עם אמא. המטרה במשחק הזה, הסבירה לי איה
בעייפות ונימה של זעף מסתננת לקולה הילדותי, זה למצוא פינה
בחדר, ולהיות בה חמש דקות שהן חמש דקות של גן עדן, ולדבר או
לצחוק או להתחבק חזק ולתת מלא מלא נשיקות ולעשות רק מה שרוצים.
אחר כך, אחרי שיוצאים מהפינה הזאת, כבר לא מתביישים כל כך, כמו
חווה ואדם שלא התביישו בכלל, אפילו שהיו ערומים וידעו אחד את
השני, בגלל שאכלו מעץ הדעת והיה להם טעים.

אנחנו מתחבקות ומתנשקות. אני מדגדגת אותה בכפות הרגליים
ובצוואר והיא פורצת בצחוק מתגלגל, אני מנשקת את הבטן היקרה,
מנשקת את מצחה נשיקה ארוכה, מותירה סימן רוק דק ועדין על מצחה.
מלטפת את לחייה, היא מחזירה לי חיבוק ושתי נשיקות על המצח. היא
מלטפת את שערי, אל תהיי עצובה אמא, היא מציירת מילים באזני
והבל פיה החם, מרפה את שרירי גופי המתוחים, "את כל הזמן עצובה
אמא, אני לא רוצה שתהיי עצובה יותר" אני מכסה אותה בגופי,
לגונן עליה מפני התולעים השחורות המכרסמות בראשי, יוצקות לתוכו
מרק עכור של מחשבות כעורות. ילדה מתוקה שלי. אני לוחשת באזנה
בכאב. חמש דקות גן העדן שלי.
 
אחרי האמבטיה וארוחת הערב החפוזה שהכנתי, התקשר הגבר לשאול מה
שלומה. סיפרתי לו שאכלה לארוחת ערב גבינה צהובה בלחמניה,
סיפרתי לו שלא רצתה בפשטידה. הוא נאנח. הוא אמר שזה ממש לא
נורא, גם הוא שנא פשטידות כשהיה ילד, וכשהוא חושב על זה לעומק,
הוא ממש ממש לא זוכר, מתי נגע בפשטידה לאחרונה. ככה זה ילדים.
מה שהם לא אוהבים, הם לא יגעו בו. הכי חשוב לא לרדוף אחריה עם
האוכל. את שומעת ליאורה? לא לרדוף. זה רק יעשה את זה יותר
גרוע. אני מביטה בציפורני ידי שניסיתי לטפח. הציפורן נסדקה
והתפצלה. הלק שמרחתי רק שלשום כבר מתחיל להתקלף. משהו
בטלוויזיה גורם לי להפנות את מבטי כלפיה. אני לוחשת מילים
מסכמות ומניחה את הטלפון על קנו. בחדשות מדווחים על פיגוע
המוני בקניון בנתניה. אני מנסה לחשוב אם אני מכירה מישהו שהיה
לאחרונה בקניון בנתניה, כדי להתקשר ולדאוג לו, אבל לא מצליחה
למצוא אף אחד שאני מכירה, שהיה בפיגוע בנתניה, שאפשר להתקשר
אליו ולדאוג לו. אני חוטפת את השלט בבהלה, כאילו הוא עומד
להעלם לי, לוחצת עליו בכל הכוח, בערוץ הקניות מציע מוכר, נוטף
כולו חיוכים עצבניים,  מזרן זוגי במחיר מבצע. אלף וחמש מאות
וחמישים שקל ואפשר לקנות בכמה תשלומים שרוצים. אני מחייגת את
המספר שמופיע על המרקע. התקליט שעונה מספר על מבצעים חדשים,
מלהיבים, מפתים: עכשיו במבצע, חמישה תשלומים על מצלמה דיגיטלית
משוכללת ביותר. במבצע מיוחד לחברי מועדון. זה כדאי, לוחש
הקריין בקול גברי, עבה ומפתה. איה מתחילה להשתעל בחדר הסמוך.
אני ניגשת אליה מביטה בה בשנתה: ילדה והברבי שלה,  שוכבות
מחובקות מתחת לשמיכה, אהבה טהורה, כזו שאינה מבקשת לנכס את
עצמה לעצמה במחירים שונים. בלי מחשבות מיותרות, בלי דיונים
ליליים.  סתם ככה, שינה מתוקה, שינה שלא מתעוררים ממנה למציאות
אחרת, מפתיעה בנוכחות המעיקה שלה ובאפרוריות שמהווה ניגוד גמור
לצבעוניות שבחלום.
"ערוץ הקניות שלום, במה אפשר לעזור" הקול מעברו הצידו של הקו
מוכר לי. אני חושבת שאני מכירה אותה. שמה חנה שמואלוב. היא
למדה איתי פעם, בכיתה י"א. היה לה חבר בשם אמיר, והם היו
נוסעים בכל סופשבוע לסיני. אחר כך היא נפרדה ממנו, והיה לה חבר
אחר ששכחתי את שמו. איתו היא נסעה כמה פעמים לחו"ל, ואז נפרדה
גם ממנו. בסוף היא התחתנה עם מישהו שהכירה בצבא, בשם יותם.
השמועות מספרות שנולדו להם שני ילדים, עם הפרעות קשב וריכוז,
והם רצים כל יום כמעט לחוגים ומרפאים בעיסוק. "אני רוצה לקנות"
אני מסבירה לה, ליבי מתחיל להלום וסומק קל מציף את פני, כמעט
כמו תמיד כשאני מחליטה לנכס לעצמי חלק קטן ממשהו שמישהו אחר
יצר, עשה והגה. "בבקשה" העליצות בקולה נשמעת אמיתית. לא מעושה,
עושה לה טוב לדעת שיש מישהו שרוצה דברים, שיש לו רצונות לקנות
כל מיני דברים. "מה את רוצה לקנות" היא שואלת אותי בלחש,
כממתיקת סוד. "המזרון הזה, נו העבה הזה... הזוגי שאמור לפתור
בעיות גב..." אני מנסה לשתף אותה בתשוקה שלי, ברצון, בכמיהה.
"ברור" היא משיבה, אבל ממש באותו הרגע שהיא לוקחת את פרטי
כרטיס האשראי שלי, איה מתחילה לגנוח מתוך חלום קודר וכעוס. אני
רוצה ללכת אליה, אבל לא מצליחה להתנתק מהטלפון. אני מקרבת את
פי אל השפופרת, פולטת אדי פה לתוכה, חנה, אני שואלת בלחש,
בהיסוס, בבהלה שאני לא מצליחה לשלוט בה. חנה שמואלוב? והפקידה
אומרת במבוכה:"איך? לא לא לא, מותק, סליחה, כנראה התבלבלת קצת"
אני נותנת את פרטי כרטיס האשראי ומזמינה גם את המצלמה
הדיגיטלית. מי מסתובב היום עם מצלמה רגילה? כולם כבר יוצרים
לעצמם אלבומים מפוארים במחשב. התשלומים ממש נוחים. חמישה
תשלומים זה הרבה, לא מרגישים את זה בסוף החודש.

בבוקר החמישה עשר לחודש, בשעה חמש אפס אפס, אני צריכה לקחת את
איה לפגישה עם פסיכולוג במכון להתפתחות הילד. בתיה, המורה
מסבירה שצריך לעקוב. אסור להזניח, היא שואלת אותי אם איה
עדייין עושה פיפי גם במיטה, ואני מהנהנת בראשי, מביטה בתמונות
שתלו ילדי כיתה א` על הקירות: "בחג שבועות תעשה לך ביקורי קציר
חיטים", "הזורעים בדמעה, ברינה יקצרו", לידן תמונה מאוירת של
כיפה אדומה שהועתקה מאיזה ספר ציור ישן כנראה. היא מחייכת
ואושר גדול בעיניה. בידה סל טנא וצמותיה הצהובות מלופפות מעל
ראשה. עוד מעט תצא מהבית, תלך להביא טנא יפה לסבתא החולה. היא
תשלם את המחיר על החיוכים האלה כשתכנס ליער, אבל אחר כך הכל
יבוא על מקומו בשלום, הצייד יוציא אותה מבטן הזאב, ויתחתן
איתה, והם יחיו באושר ועושר ולא יריבו אף פעם, והוא יתן לה
לקנות כל מה שתרצה, כולל מצלמה דיגיטלית ומזרון זוגי בעשרה
תשלומים. "ליאורה"?  המורה מציצה בי, מסוקרנת, אני לא מעיזה
להשיב לה מבט. בהלה קלה מסתננת לעיניה של כיפה אדומה המצויירת,
כאילו גילה לה מישהו את הצפוי לה מאוד בקרוב. אני מהנהנת
בראשי, ממהרת להסכים עם המחנכת של כיתה א שלוש, בתיה סודרסקי,
"כל מילה שלך בתיה" והיא נאנחת, בוחנת אותי מקרוב, נוטלת את
ידי בהיסוס ומיד ממהרת להרפות כאילו נכוותה.  

ביום רביעי, אחר הצהריים, דפק הגבר בהיסוס בדלת. נכנס פנימה,
בחשש, בפחד גדול. מגפיו מלאים חולות, מלכלכים את הרצפה שהעוזרת
ניקתה יום לפני, הביט בבתו בפליאה מהולה בחמלה. איה מיהרה
אליו, מחבקת, מפתה אותו במילים יפות. הוא מחייך, נבוך קמעה
משאיר משאיר לי את הטפסים למלא, "תעשי לי טובה", הוא אומר
בגערה, "אל תשכחי הפעם, טוב? זאת כבר פעם שנייה. די, צריך
לגמור עם זה, ליאורה, את הרי מבינה". אני מהנהנת ומבטיחה, מבטי
נעוץ בסדק הרטיבות שבקיר תקרת המטבח. סדק שהבטיח לי בעל הדירה
לתקן ושכח, הוא אוחז בידה של בתו והם נפרדים ממני בהקלה
ויוצאים החוצה.

שמש עדינה, מציצה בי מהחלון בזהירות, מתאמצת לא להכעיס. אני
מתיישבת באמבטיה, עורי אדום וצרוב מחום המים, מתלבשת באיטיות,
יוצאת החוצה נוטפת מים אל הסלון הקריר, מתיישבת על הספה
ומעיינת בלאות בקטלוגים שונים שקיבלתי בדואר וששמרתי כדי לגזור
עם איה. בזארה יש היום מבצעי חיסול. סוף עונה. הם מציעים
למכירה חולצת שיפון דקה עם אימרות ססגוניות מיוחדות מאוד.
המוכרת מתנצלת ומצחקקת לתוך הטלפון כשאני מבררת על החולצה. היא
מצטערת ממש מצטערת, אין חולצה נוספת באותו דגם, היא יכולה
לנסות לשמור, אבל לא להרבה זמן. יש כל כך הרבה קונים לחולצה
הזאת, וזה דגם מיוחד, עבודת יד. משהו שלא רואים כל יום ולא בכל
מקום. בזה, היא צוחקת מהעבר השני של הקו, את יכולה להיות
בטוחה. אני מדמיינת עצמי משחילה את זרועתי לתוך השרוולים
התפוחים, רואה את עצמי הולכת ברחוב עם הפרחוניות הססגונית
שמתאימה לנעלים האדומות שקניתי לפני שנה בפליפר. ליבי דופק כמו
משוגע. המכונית טסה, כמו במעוף של ציפור, אני מזמזמת לעצמי שיר
עליז, המכוניות מאחורי צופרות לי בגסות, נהגים מקללים אותי
בשקט בתוך מכוניותיהם הממוזגות, אבל אני מתעלמת. דרכי אל
החולצה הנכספת סוגה בשושנים. חולצתי לי ואני לה, יפה חולצתי,
אימרותיה שושנים.

בזארה אני קונה גם מכנס ג`ינס, מכנס בד, שלוש חולצות נוספות
מבד שיפון, שמלה קיצית קלה לימים שרביים. הנייד מאותת לי
ברינגטון עצבני מיד כשאני מגיחה מפתח החנות והשקיות בידי.
המורה של איה זועקת אלי מצידו השני של הקו. הילדה שוב פיספסה.
היא נשמעת כעוסה, כאילו אשמתי היא שהבאתי לעולם ילדה בלי לחשוב
על כך שייתכן והיא תגדל אבל לא מספיק בשביל להפסיק לעשות
בתחתונים כשאביה עוזב את הבית, מה שיקשה מאוד על המורים בבית
הספר, ויפגע מאוד בילדים אחרים שלא יוכלו המורות להקדיש להן את
מלוא תשומת הלב, דבר שיצור אזרחים סוג ב`, כי הרי ידוע שילדים
שלא מקבלים תשומת לב מספקת, הופכים לאזרחים לא יעילים, מרירים,
אלימים. ומתישהו איכשהו, תפרוץ מלחמת אזרחים בינהם, וכולם
ישנאו אחד את השני, ואת העולם וזה מסוכן, כי הנגיף מספיק
שיתפשט בילד אחד, כדי שיעבור הלאה. הרי הילד הזה יתחתן בסוף
ויביא ילדים משלו, והילדים הללו יפגשו ילדים אחרים ויעבירו את
הנגיף גם להם ומתישהו איכשהו אנחנו נהפוך למדינה של אזרחים
שמרטיבים בתחתונים מרוב פחד שלא ישימו לב אליהם. אני מבטיחה
למורה להגיע לקחת את איה הביתה. אני מפנה את הרכב לצד השני,
לכיוון בית הספר היסודי על שם יצחק רבין. בדרך אני עוצרת וקונה
לאיה בובת ברבי אמא עם בובת ברבי בת, אני קונה לה גם פליימוביל
בכפר, עם המון סוסים וסייחים שאפשר להרכיב עליהם ילדי
פליימוביל שמחים וקטנים. המורה מטלפנת שוב, "איפה את" הדחיפות
בקולה מבהילה אותי. "אני מיד מגיעה" אני מבטיחה לה. "פשוט
נתקעתי פה בפקק ארוך".

המכונית דוהרת בין רכבים אחרים שמנסים להאבק על קיומם בכביש,
אני ממשיכה, ממצמצת מול נופי הבתים והדקלים של תל-אביב. חלונות
הראווה תוקפים אותי, כמו המפלצות שתוקפות את איה בשנתה: "אבי
ידי זהב" - תיקון כיורים, ברזים, דלתות,  "הקסם שלך" - חנות
לאופנת נשים וילדים, "יופי של בית" - ריהוטים מקוריים לבית.
אני בולמת בהפתעה ובבהלה. הנהג מאחורי כמעט נכנס בי, המכוניות
צופרות לעברי: אני מאיטה, פונה לרח` צדדי, מחנה את הרכב באדום
לבן, יוצאת החוצה, חוצה את הכביש בין מכוניות צופרות, כמעט
מועדת, נהג פולקסוואגן כעוס, פותח חלון, מוציא את ראשו החוצה:
"תגידי מה יש לך" הוא צורח "כואב לך ללכת חמש דקות עד מעבר
חצייה"? הטלפון מצלצל. המורה. הפעם היא כבר אפילו לא כועסת.
היא נשמעת קרה, אדישה. הבת שלך, היא אומרת, גמרה את כל מלאי
התחתונים ששמת לה בתיק. אם לא תבואי עכשיו, היא מתרה, היא תשאר
רטובה. אנחנו לא ערוכים לזה. פשוט לא ערוכים. קולה נרגן,
מאשים, עוין אותי. אני כבר מגיעה, אני מבטיחה לה בבהלה. אני
כבר, אני ממש ממש... הנה אני עוד מעט... כמעט... מגיעה...

ביום חמישי, בשעה שלוש אפס חמש, יש לנו פגישה ברבנות. אני
צריכה להשיג עד. אני לא יכולה להשיג עדה. נשים לא קבילות
לעדות, נשים רגשניות מדי, מבולבלות מדי, כואבות מדי, בשביל
להיות עד טוב ואמין, אדם צריך להיות בעל הגיון חריף ולוגי שלא
נותן לרגש ולכאב לבלבל אותו. אני מתקשרת לדניאלה ורועי
פליקסברג, "הם דווקא רוצים. ברור שרוצים. הם יודעים כמה קשה
לי, הם הרי היו בחתונה, וכבר אז היה ברור שמשהו שם לא עובד.
אבל הם לא אמרו כלום וכמובן שמחו בשמחתי, אבל עכשיו הם בעיקר
רוצים, לא לא רוצים, המילה היא חבים, מרגישים חובה להיות שם
בשבילי עכשיו. כי ברור שאני עוברת גיהנום אמיתי, והם יודעים,
הם זוכרים את רפי וגילה, הם זוכרים איך היא הייתה, גמורה
לגמרי. אבל יש בעיה. העבודה. אני בטח מבינה העבודה הזאת. איך
אומרים? בזיעת אפך תאכל לחם. כמו חמורים הם עובדים מצאת החמה
עד צאת הנשמה. וקשה לצאת באמצע, ועכשיו, עם המיתון בשוק, אסור
לקחת סיכונים, אני הרי מבינה נכון? נכון? ותהיי בקשר נכון? בכל
שעה. אפילו בלילה. אנחנו תמיד פה בשבילך. את יודעת את זה נכון?
נכון? תגידי שכן".  אני נכנסת לרכב, מקמטת את הדו"ח שקיבלתי
בזעף, מכניסה לכיס הג`ינס הצפוף שכבר מאכלס ניירות דומים,
הנייד לא מספיק לנוח ומיד נזעק מולי שוב באותו הרינגטון המוכר.
צוות 502, רותי פלד, מהבנק. "מה שלומך ליאורה? אהה, אההה,
באמת? אהה, יופי, יופי. טוב לשמוע. ולענייננו: יש לנו חשש סביר
להאמין מישהו משתמש בכרטיס האשראי שלך, ליאורה". ידי אוחזות
בהגה בכל הכוח, צמרמורת חולפת בגבי, ובפי טעם מר. "מה פתאום"?
אני מגחכת. "לא יכול להיות" "תראי", היא מסבירה לי בקול שקט
ורציני, שמחה לשתף אותי בדאגותיה. "יש לנו פירוט של חשבון
שנעשה במאות אלפי שקלים. מישהו קנה בערוץ הקניות מצלמה
דיגיטלית, מקרר אמקור, מכונת כביסה מדגם אלקסה, טלוויזיה
שלושים אינץ, מיטת נוער מעץ, שולחן אוכל וכסאות מעץ, וילונות
שיפון, ושטיח. בנוסף היא אומרת, ישנם חיובים מחנויות בגדים בסך
של יותר מעשרים אלף ש"ח, וחיובים ממספרה ומספא בשם
"רילקסיישן". מישהו משתמש בכרטיס שלך ליאורה, היא לוחשת שוב,
כמו בלש במשטרה, שעלה על נקודה חשובה בתעלומה מסועפת". אני
עוצרת את הרכב בחריקה, המכוניות מאחורי מצפצפות, נהגת צעירה
פותחת את החלון, "תגידי לי", היא צורחת, "את משוגעת או מה, את
לא רואה שיש לי תינוק ברכב. תתביישי לך". "הלו", מכעכעת הפקידה
בגרונה מולי בטלפון, "את עוד שם. ליאורה? הלו?" " אני מבטיחה
לה. לטלפן מחר לחברת האשראי לברר את העניין. פי יבש מאוד. אני
צמאה, חייבת לקנות משהו לשתות  אני עוצרת את הרכב מול קיוסק
קרוב, קונה לעצמי פסק זמן ובולעת אותו מיד בביס אחד בלי לתת לו
להתעכל קודם. אני קונה שני בקבוקי קולה גדולים, וחמישה בקבוקי
ספרייט ועוד שלושה בקבוקי תות בננה, אני קונה מאה חבילות של
שוקולד פרה, שמונים ושתיים חבילות אישיות של קליקים, וחמש מאות
חבילות של ביסלי גריל, במבה, וביסלי המבורגר. המוכר מביט בי
בתדהמה, בחמלה. שמו שרון מרגלית. הוא מוסר לי את שמו בהכנעה
לפני שמעביר לידי בארגז ירוק את השקיות הגדולות עם הבקבוקים
והשוקולדים. אני מוכרחה לדעת את שמו. מוכרחה לשייך את הפרצוף
העגול, הצוואר השחום, השמנמן הכהה והעיניים העגומות לשם כלשהו.
"שרון מרגלית" אני ממלמלת. שרון מרגלית. זה שם של אחד שמעביר
שיעורי קבלה לתל אביביים שמחפשים משמעות, או של מורה להיסטוריה
לחטיבות הביניים ולכיתות הגבוהות,  לא של בעל קיוסק. זה לא
צריך להיות ככה. איך זה יכול להיות שהמציאות כך כל חסרת אחריות
עד כדי כך שהיא מניחה אנשים במקום הלא נכון להם, שהיא משחקת עם
התאמות, ומתאימה בגסות רוח אנשים למקומות הלא נכונים. המובייל
שלי מצלצל שוב. שוב המורה. הפעם היא ממש מודאגת. כבר חשבה
לצלצל למשטרה, השאירה הודעה גם לאבא של איה בנייד. "את חייבת
לבוא מייד" היא מתחננת, "בבקשה, הילדה ממש אומללה ככה". אני
מבטיחה שוב. לא אתעכב יותר. אני מכניסה את השקיות לרכב. שרון
עוזר לי בשתיקה. מדי פעם מעיף בי מבט תוהה, אפילו לא שואל
בשביל מה לי כל השקיות האלה. לא מנסה לנחש. אני נפרדת ממנו
בצער, כמו שנפרדים מידיד יקר ואהוב שמכירים כבר שנים רבות. אני
אעבוד קשה, אני מבטיחה לו בליבי, אעבוד קשה מאוד, עד שיום אחד
יהיה לי הרבה כסף, המון כסף, ואז אהפוך את הקיוסק שלך לאקדמיה
ללימוד יהדות או היסטוריה, אתה תהיה המנכ"ל ויושב הראש, אתה
תהיה במקום שלך. בבית שלך. מוגן.

המכוניות חולפות על פני בסערה. חם לי כל כך, אגלי זיעה נוטפים
ממצחי. אני רוצה רק לישון. לישון. לקחת כרית ולהתכרבל בתוכה עד
אין סוף. אני מחזירה מלחמה לחנויות הראווה. ממשיכה ללחוץ על
דוושת הדלק בנחישות. "אישה יפה - מוצרים לטיפוח הגוף",
"קוסמטיקה ובשמים. עשרים אחוזי הנחה על כל הבשמים שבמבצע",
"שמפו אחד פלוס אחד. קני את האחד וקבלי את השני מתנה, מבצע כזה
עוד לא היה", "חולצה מתנה על כל קנייה מעל 100 שקל, בעל הבית
השתגע". אני בולמת בפתאומיות ובבהלה. המכונית שמאחורי נכנסת בי
חזק ואני עפה קדימה וראשי פוגע בחלון. בבת אחת נעלם רעש
המכוניות, צפצופי נהגים עצבניים, המולת הרחוב הקודר, לא עוד
מבצעים והנחות, לא עוד שניים בעשר, ומבצעי הנחות מהסרטים. דקה
לפני שאני מתרחקת, מתפייסת, אני שומעת את המובייל שלי מתפתה
לשיחה, קולה העליז של איה מצייץ מרחוק, במשיבון. היא קוראת לי.
היא ממלמלת משהו על געגועים. היא מדווחת בעליצות שאבא הגיע
לקחת אותה מבית הספר עם אריזה של חמישה תחתונים ורודים שבובות
בראץ צוחקות בשפתיים גסות ואדומות, מעוטרות עליהן. היא מספרת
שלימדה את אבא לשחק חמש דקות גן עדן. היא אומרת שהם עושים ביחד
כיף חיים משוגעים. היא צוחקת.