[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עדי צמח
/
מותה של פרחה תל-אביבית

בחורה בת 24, נושקת לגיל 25, הולכת לה ברחוב תל אביבי מעוצב,
סיגריה דולקת, מסובבת ראשים, עם ארנק מפוצץ מזומנים ושיער
בלונדיני מטופח. מתכננת להטביע את יגונה בקניות כמו שתמיד
עשתה. מתעלפת על סף חנות נעליים איטלקית. המוכרת ותיקה בארץ,
צעקה לעזרה בהונגרית, מהלחץ. כשהגיע האמבולנס היא כבר היתה
חסרת רוח חיים, והפרמדיק, שקהל סקרן התגודד סביבו, נאלץ לקבוע
את מותה.





כולם התלחששו ביניהם מסרבים להאמין.
"ירדן מתה", בכתה חברה טובה.
"אחחח, איזו בחורה מדהימה היא היתה".
"מי שמע על בחורה בת 24 שחוטפת התקף לב?!"
"יפיפיה", אומר חבר מהאוניברסיטה.
"היא יכלה לעשות הכל, ירדן שלי", מתייפחת אמה.
"רצתה להיות רופאה", מוסיף אביה.
"מתה כל כך במפתיע".
"מסכן החבר, כבר חמש שנים הם יחד", אמרה חברת משפחה.





מישהו ניגש אלי, אני כמעט בטוחה שזה אח שלה.
"איך הכרת את ירדן?"
פעימות לב חזקות משתקות אותי למספר שניות ואז אני עונה -
"דרך חבר משותף".
ובלי להרגיש, מצאתי את עצמי יושבת ומעלעלת באלבומי התמונות
שלה.
כילדה, בצבא, תמונות מתאילנד עם החבר שלה, עידו, והתמונות
האחרונות שקיבלה מצטיינת באוניברסיטה, שנה שניה ברפואה.





לא הכרנו דרך חבר משותף, אלא גבר משותף.





שבת בצהרים, עידו אמר לירדן שהוא סוגר שבת, הוא הפסיק לסגור
שבתות בקבע הראשון שלו, אך זה המשיך להיות התירוץ הפתטי שלו,
שלנו. התעוררנו, שמעתי את אמא שלי עורכת את השולחן ומזמזמת שיר
ישן עם הרדיו, אפילו לא חושדת שהחבר של הבת שלה, קרוב לשמונה
חודשים, קצין בצה"ל, הבחור הנחמד והנאה, הוא גם חבר של בת של
אמא אחרת.
מצית סיגריה, מביט בי ואז בעשן, כך חוזר חלילה. מנשקת אותו
נשיקה עם טעם של סיגריות ובוקר למרות שצהרים. הוא מתגלגל
מהמיטה למצב של ישיבה עם הגב אלי ואומר, "אני הולך לעשות את
זה, להיפרד ממנה". מעיף מבט אל השעון וקם להתלבש. "הגיע הזמן",
ממלמל. לא בטוחה אם התכוון לארוחת הצהרים או לפרידה, אך נשארת
בפרידה כי לשם אני מכוונת כבר שמונה חודשים, בהרבה כוחות.
"עידו, שמעתי אתמול ברדיו שיותר לא מתים מאהבה, נשבעת, השדרנית
הייתה די ברורה במסר שלה. היא אמרה שרומיאו ויוליה היו
האחרונים. היא תהיה בסדר הירדן הזאת, הפרחה התל-אביבית שלך,
ואנחנו נהיה מאושרים", נאנחתי בכבדות כך שנדמה שאני זו
המעשנת.





כל הזמן חייכתי אליו, אל עידו שלי. מביטה בו ונזכרת פעם אחר
פעם מדוע התאהבתי. מהשניה הראשונה כשנכנס ללשכה של המפקד, לא
רציתי שינתק בינינו המבט, חיפשתי את המבט החולמני והעמוק הזה
בכל רחבי הבסיס וכמהתי לו.
והיום הוא שלי, כמעט שלי.
יש לו את הדרך המיוחדת שבה הוא משחק לי בשיער, לוחץ בדיוק
במקומות הנכונים. מעביר את אצבעותיו הדקיקות בצורה עדינה, לא
מדגדגת, מהראש עד כפות הרגליים לאורך הגוף. מחייך אלי חיוך
שובה עם גומות ושיניים, חיוך אמיתי.
חשבתי הרבה על כך שבאותן זרועות שאני מתנחמת, מתכרבלת, מתלטפת,
ישנה עוד בחורה.
כל פעם שלא ענה לי לפלאפון, דמיינתי את זה, אותם יחד -
עידו ממחזר משפטי אהבה שאמר לי.
מעביר לה את הדובי הלבן שקניתי לו, והולך לו, "כך סתם",
לאיבוד.
אומר, "אני אוהב אותך", בסיום כל משפט, במקום נקודה.
הכל לפרחה התל-אביבית הזאת - ירדן.  





חיכיתי ליד הטלפון מהשניה שיצא מהבית. לא יודעת מה חשבתי. אולי
שגומרים קשר של חמש שנים בחמש דקות. חיכיתי המון. תוך כדי
הציפייה ריחמתי מעט על ירדן שתמיד כל כך קינאתי בה. ידעתי שכל
מה שקיוותה לו, כל מה שיקר לה, הולך להתמוסס כשעידו יגיד לה
שהם נפרדים, שהוא כבר לא אוהב.
כשחזר היה מרוצה, גאה בעצמו שהצליח לעשות את זה, ללכת עד הסוף.
חשתי ברע שסיים קשר של חמש שנים וכל שהרגיש זה סיפוק שהיה
מספיק גבר לעשות את זה.
לא עצב.
לא חרטה על זמן מבוזבז.
לא אהבה. רק גאווה.
(תהיתי אם יחוש כך כשיפרד ממני).

זה דחה אותי. בחצי השעה הראשונה הרגשתי יותר אמפטיה אליה מאשר
אליו. התחלתי לחבב מעט את הפרחה התל-אביבית, דאגתי לה.
אך מהר מאוד התעשתתי ונזכרתי בצד של מי אני. עידו, כמפקד
מנוסה, פרס בפני את הלו"ז הצפוף שלנו לימים הקרובים, שבהם אכיר
את ההורים, אצא לסרט עם שימי ואלון, החברים הטובים, ואפגוש
בפילפילון, הפינצ'ר שלו. התרגשתי כמו ילדה קטנה. זהו, אני
נכנסת בצורה רשמית לתפקיד החברה. כמעט שצרחתי מהתרגשות. נפרדנו
בנשיקה ארוכה ונכנסתי לאוטו.





נוסעת באוטו מאושרת, לא זוכרת לאן פני מועדות, אך ממשיכה על
הכביש המהיר זורמת אחרי מכונית אדומה, עושה מיליון דברים בו
זמנית. מספרת למורן שזהו, זה רשמי, מתקנת את האיפור שנמרח
בנשיקה ומאזינה לשיר אהבה מאוס ברדיו שעושה לי פרפרים. כעבור
עשר דקות התקשר, עברתי לממתינה בלי להיפרד ממורן לשלום. ושאלתי
בקול נשי - "כבר התגעגעת אל החברה החדשה שלך?"
ואז הוא פשוט אמר לי את זה - "היא מתה".
"מי זאת היא?" נבהלתי.
"ירדן".





ואומרים שהיום כבר לא מתים מאהבה...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חתול?

לא תודה, אני
מעשן רק נובלס.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/6/06 19:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדי צמח

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה