באמצע ליל-אמש נשבה רוח פרועה מן המזרח.
ואני בהיתי בחלון וראיתיה קורעת
את כל הפירות הזערוריים שנחנטו בטרם שחר.
עץ ענק מקופל וכנוע נותר בתוך הרוח.
כל הירוק שנצטבר בעלווה נעשה כל-כך מבוזה
אפילו לא נשאר ולו פרי-בוסר אחד
שלעת הסתיו יגדל, יבשיל ויהא נחשק.
בבוקר שקטה הרוח. בצוהריים
שליחים עם פנים משונות עיניים
החמירו לי במילים כי נקרעת לאבק דק.
ושוב בא אמצע-לילה. רוח מפאתי-ים נושבת
ושוב אני עומדת בחלון.
גרגירי אבק שריחפו מעזה גודשים את פי.
לשוני ממששת אותם
ואני יונקת דמך מן הגרגירים.
ואינני יודעת אם טעמם כטעם שמילאני
לפני עשרים שנה כשבלעתי חבל-טבור
שהשתלשל מתוכך.
עכשיו אני בולעת פרוריך
וכמיהתי שכל-כולם ייתקבצו אל תוך רחמי.
ואולי שם אצליח לאחותם ושוב לחוש אותך
משתולל וחובט אגרופים
ושוב ללדת אותך.
